אני אוהב את קלינט איסטווד, את הסרטים שלו ואת האדם המבצבץ מבניהם. מאז "מיסטי", סרטו הראשון כבמאי ועד "הפרד", בינתיים האחרון ועם העליות והנחיתות ההכרחיות בקריירה ארוכה כל כך, לחכות לסרט של איסטווד בשבילי זה כמו לחכות לספר חדש בסדרת "חסמבה" המיתולוגית של ימי נעורי או מה שעשה "הארי פוטר" לצעירים ממני. איזה כיף ללוות דרך של יוצר, בזמן אמיתי ולעקוב אחרי התפתחותו ופיתולי יצירה שלו בדרך אל התמונה השלמה המתהווה עדיין. הפאזל של עבודותיו הקולנועיות, כשחקן אך יותר כבמאי מתמלא והולך והיום, אולי קל יותר להביט באחת על התמונה השלמה.
באחת ממסיבת עיתונאים שערך בפסטיבל קאן, מתי שהוא באמצע העשור התשיעי לחייו התבדח איסטווד ואמר שיחסית לבמאי הפורטוגזי מנואל דה אוליביירה שביים סרטים עד הגיל המופג של 104 (הוא מת שנתיים אח"כ) הוא עדיין תקוע היכן שהוא באמצע הקריירה. והאמת היא שאיסטווד הוא היום, בן 89 אולי הבמאי הפעיל המבוגר ביותר בקולנוע האמריקאי ושני לו רק וודי אלן הצעיר מממנו בחמש שנים. גם אופי הפילמוגרפיה שלהם די דומה, בפרספקטיבה של השנים הרבות בהן הם מעורבים בקולנוע. איסטווד ביים 40 סרטים והשתתף כשחקן ב – 72 ואלן ביים 55 סרטים והשתתף כשחקן ב – 48.
הזוגיות המנוגדת הזאת מעניינת ואולי כדאי יהיה פעם לעשות השוואות. על פניו נראה שאלן הוא היפוכו של איסטווד בכל המובנים. איסטווד גבוה ואלן נמוך. איסטווד הוא החוף המערבי ואלן הוא החוף המזרחי. איסטווד הוא הוליווד ואלן הוא ניו יורק. איסטווד הוא שמרן רפובליקאי ואלן הוא ליבראל דמוקרטי. איסטווד עוסק בבדיקה של ערכי היסוד האמריקאים, הפטריוטיות והגבריות ואלן עסוק בהיפוכונדריה, בפחדים ובגבריות. השניים הללו חובקים את הקולנוע האמריקאי בשתי זרועות שמעולם לא נפגשו, למרות ששניהם מביימים ומשחקים בסרטים שלהם והודיעו, כל אחד לחוד כי יפסיקו לעשות זאת, אלן עומד במילתו, איסטווד עדיין לא.
בשנים האחרונות מפנה איסטווד מקום נכבד והולך לנושא המשפחה והזקנה. אחרי הכל ולמרות הכל אדם קרוב אל עצמו. "מליון דולאר בייבי", "גראן טורינו", "בחזרה למשחק" הם מבוא לרגעים הנפלאים, הקשים שנמצא ב"הפרד". מאז "אהבה" של מיכאל הנקה ו"הרחק ממנה" של שרה פולי לא זכורה לי סצנה מרגשת, קשה ונוגעת ללב כמו סצנת גסיסתה של מארי, גרושתו האוהבת עדיין של ארל סטון, גיבור הסרט. הכאב והחמלה, חוסר האונים והקשר, האחריות והצורך ההדדי מתפרצים מהמסך היישר אל הקרביים של הצופים שלא יכולים שלא להגיב בטונות של התפעמות אמיתית. איסטווד, בדרך כלל במאי ישיר ועינייני שופך כאן את עצמו באופן שאולי מעולם לא נראה על המסך, סוג של פרידה אמיתית.
כמו בסרטיו הקודמים עוטף איסטווד את הסיפור שלו בעלילה שיש בה אקשן, שהרי יש צורך למצוא מקום גם לכוחות הסוס שהביאו אותו לפסגה – בהתחלה היו אלה סוסים אמיתיים ואח"כ כוחות הסוס המכאניים של הגראן טורינו, למשל. ולכן את סיפורו של הפנסיונר הזקן ויחסיו עם גרושתו, בתו ונכדתו הוא עוטף במערכת הרפתקאות הכרוכה בקשר עם ממלכת הסמים המרכז אמריקאית ובחוקיה הנוקשים. אבל אצלו, נאמן לתפיסה שאין קאובויז עם כובעים לבנים וכאלה עם כובעים שחורים כדבריו, שאין טוב מוחלט או רע מוחלט, גם הגיבור המשופשף שלנו טובל ושרץ בידו, כמאמר חז"ל.
אהבתו האמיתית של ארל סטון היא פרחים ואותם הוא גידל ומכר בהצלחה שנים רבות. העולם החדש של מכירות באינטרנט הרס את המפעל האישי וסטון מסר את החווה והלך לנוח. אבל הבעיות הכלכליות, הצרות המשפחתיות שהרחיקו ממנו את אשתו שעזבה ואת בתו שהתנכרה והצורך להשתתף במימון לימודיה של הנכדה שעדיין אוהבת אותו וקשורה איליו דוחפים אותו להשלמת הכנסה. סטון הוא נהג זהיר המרבה בנסיעות, אולם מעולם לא נרשם לו ולו דו"ח אחד. גילו, מעמדו ומצבו אל מול הרשויות הופכות אותו למועמד אידאלי להיות "פרד", דמות אנונימית שאינה מעוררת חשד המעבירה סמים ממדינה למדינה. כך הוא מוצא את מקומו בשרות ברון מקסיקאי ושרשרת הפיקוד שלו ההולכת מצד אחד של הגבול לצידו השני.
הטנדר הישן והטוב שלו מוחלף בכלי רכב חדש ונוצץ וסטון אוהב את הנסיעות הארוכות הללו המאפשרות לו חירות אישית מדומה לפחות ופגישות מעניינות עם אנשים ונשים בצידי הדרך. העיניינים מסתבכים כאשר מתחלף לו הבוס שחיבב באחד חדש ללא סנטימנטים ובהתהדק המרדף שמנהלים אנשי החוק אחרי ארגוני הסמים, מרדף שמתקרב איליו יותר ויותר.
איסטווד מנהל את הסרט שלו בקצב נינוח מאוד, ממש כמו התנהלותו של סטון גיבורו. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים אמר קהלת וסטון-איסטווד אכן מיישמים פילוסופיה קיומית זאת. הוא אינו לוקח ברצינות את דחיקותיהם של שני הפרחחים שנשלחו לזרז אותו לקצר את המסעות שלו ולחתוך פינות, הוא מוצא זמן לבילויים קטנים במוטלים לצד הדרך, הוא עוזר לזוג שחורים שנתקעו עם גלגל תקול. ולכן למרות המסגרת העלילתית מסתבר לנו מהר מאוד שמדובר בסרט על דמות, ולמרות שרוב של הסרט מתרחש בדרכים זה אינו סרט מרדפים היסטרי. היופי שבו טמון ביכולת להסתכל ולהציג פרטים – את פניו של הגיבור, את האמביוולנטיות המוסרית שלו שאינה פתורה עבורנו עד הסוף.
איסטווד, כאמור לא מוותר גם כאן על התפקיד הראשי ולא מנסה להסתיר את הזקנה שיושבת עליו נפלא. עצוב אבל מרגש. לא יודע עם הוא יוכל או ירצה להתפתות שוב, אבל כאמור שומעים ורואים את הגיל המופלג. הקול אינו אותו קול, ההתנהלות הפיסית אינה אותה התנהלות אבל המבט האנושי, המורכב עדיין נוצץ בעיניים. גם השחקנים התומכים בתפקידים קטנים יותר ממלאים מקום בלב. במיוחד דיאן וויסט כמארי , גרושתו, אליסון איסטווד (בתו גם בחיים) כבתו, טאיסה פרמיגה כנכדה ובראדלי קופר כסוכן המשטרתי. מופע קטן גם לאנדי גרסיה שעבה במופע אפיזודי כברון הסמים.
"הפרד" הוא סרט תופס מקום ביצירה של איסטווד. לא יודע אם זה הסרט האחרון, הלוואי שלא למרות שככל הידוע לי אין בינתיים הכרזות על פרויקט חדש. זה אינו הסרט הטוב ביותר שלו אבל הוא בהחלט מתאים לתצרף עמוס החלקים של עבודתו וככזה, אכן רובו ככולו מציע רגעים של הנאה, עניין ונחת רוח. אחרי הכל, היכן ישנם בקולנוע עוד אנשים כמו האיש הזה ?
"הפרד" – 8 פלוס בסולם אורשר
The Mule