"השורד" – אדם אל מול גורלו, 7 פלוס בסולם אורשר . גידי אורשר

אדם עומד אל מול הטבע במאבק לחיים ולמוות. כוחות בלתי שווים. הוא קטן וחלש, לא מצויד בהתאם והטבע אדיר הכוח מתעתע בו בכל יום, בכל שעה, בכל רגע מחדש. מועך את הבשר האנושי בכף ענקית של יכולות היקום להתל ביצוריו. הבשר מיטלטל אבל הרוח איתן. את זאת לא יוכלו איתני העוצמה לשבור. זה מותר האדם. בעיקר כשיש לצידו תסריטאי אוהד וקהל שבוי שרוצה רק נס בשביל ללכת הביתה בשמחה.

כך היה ב"להתחיל מחדש" עם טום האנקס ו-וילסון, שלו, כך היה עם רוברט רדפורד ב"הכל אבוד", כך ב "127 שעות" וג'יימס פרנקו, "הולכת רחוק" וריס ווית'רספון, "האיש שנולד מחדש" ודי קאפריו, "להציל את מארק וויטני" ומאט דימון ואולי גם במידה מסויימת ב "חיי פיי". דרמה, איך שלא תסובבו את ההגדרה, היא בראש ובראשונה עימות בין שני בני אדם לפחות. התנגשות בין שני רצונות, שתי השקפות עולם. אולי יותר ואולי אולי, במקרים בודדים של יחיד מול היקום מסביבו ואולי במקרים ספורים עוד יותר – מול אמונותיו ומצפונו. במקרים של שתי האפשרויות האחרונות צריך להיות מוכשר במיוחד במניפולציות הקולנועיות כדי לשכנע ואולי גם להתרומם אל מול השיגרתי.

אז נכון שחלק מהדוגמאות לעיל תובלו בשחקנים נוספים כדי לשפר את טעמה של הדלות הדרמטית ונכון שהיו כמה וכמה סרטים, גם לאחרונה ("לוק" של סטיבן נייט ו"האשמים" של גוסטב מולר, למשל) שהצטיינו בסיפור המתח הדרמטי שלהם למרות שהיו מרוכזים כמעט כל העת בפניהם של הגיבורים, כל אחד לחוד כמובן. אבל במקרים אלה הדרמה חדרה בחדות ובאון מבחוץ כדי לטלטל את הדמויות הגלמודות במרכז ואת הצופים בהן.

והנה "השורד", סרט נוסף שבו עומד לו אדם אל מול גורלו במדבר של קרח ארקטי ללא גבולות והוא מנסה להתמודד, לבדו ונטול עזרה כדי להילחם על חייו ועל חיי נוסעת שהצטרפה בכורח הנסיבות למסע הקפוא אל האין אופקים של ההיחלצות המקווה. ושוב הולמות בנו התחושות המתנגשות אל מול סרטים כאלה, תערובת של סקרנות, מתח וממול  שיעמום הולך ותופח. בסך הכל עוד משבר והתגברות עליו ועוד אחד ואחריו, הפתעה, עוד משבר וניסיון התגברות… תערובת של תחושת אגורפוביה ראשונית אל מול המרחבים העצומים והשוממים וקלסטרופוביה מתגנבת ככל שהלחץ גובר והתקווה להצלה מתרחקת.

לזכותו של ג'ו פניה, במאי ברזילאי שעבד עד עכשיו בעיקר ביוטיוב ועכשיו מנסה כוחו בקולנוע העלילתי, הוא מנסה את התחום החדש בזהירות רבה. טובל רגל אחת בקרח המקפיא של הקוטב הארקטי ומגביל עצמו לעיסוק רק בשחקן אחד. הגברת שמצטרפת היא פסיבית לאורכו של כל הסרט. גם על הגיבור שלו הוא לא מעמיס טקסט רב מידי, לדעתי אין בסרט יותר ממאה מילים וגם כאן, נדמה שהגזמתי. אוברגארד הוא כנראה טייס שמטוסו התרסק אי שם בחוג הארקטי והוא מנסה לסדר לעצמו סביבת חיים במה שנשאר מנחיתת הרסק עד שתגיע, אם תגיע ישועה ממחפשים באשר הם. אנחנו לא יודעים עליו כלום והשליש הראשון של הסרט מוקדש לתיאור שיגרת יומו.

הוא מנסה לדוג דגים מתחת לשכבת הקרח בשורה של חכות מאולתרות, הוא משמר את השלל שלו ומחלק אותו גם לימים בהם אין הצלחה. הוא מסדר את מה שנשאר מגוף המטוס ומאביזריו למגורים מוגנים מסופות הכפור וכל יום אחרי הצהריים הוא נוטל את מכשיר האיתות שלו שמופעל ע"י מנואלה, עולה לפסגת אחת הגבעות ומחולל אותות מצוקה בתקווה שמישהו ישמע אותו. כך יום אחר יום.

והנה, מישהו שומע ומגיע הליקופטר, אך תנאי מזג האויר האיומים מטיחים גם את כלי הטייס הזה על האדמה והוא מתרסק. אחד הטייסים נהרג והטייסת השניה נפצעת קשה. אוברגראד גורר אותה, נטולת הכרה למחסה שלו ומנסה לטפל בפצעיה הקשים. כשהמצב מחמיר הוא מחליט לעזוב את הבסיס המאולתר שלו ולצאת למסע ארוך, כולל הפצועה שלו אל מקום הישוב הקרוב, המרוחק קילומטרים רבים. והמסע הזה, על כל קשייו הוא חלקו העיקרי של הסרט.

הרוטינה, כמו בסרטים כאלה, מעייפת. התקדמות ותקלה, התקדמות נוספת ותקלה נוספת. הטבע ובעלי החיים נלחמים ביכולת האנושית להיות אנושי, בהחלטה ההומנית להציל נפש למרות מצבה החמור. לשלם מחיר פיסי אדיר כדי לנצח את הגורל. והרוטינה הזאת שוחקת, מרפה את העניין למרות הניסיון להגביר את המתח. שני מרכיבים מצילים את הסרט – השחקן בתפקיד הראשי והצילומים המהממים של מרחבי השלג, באיסלנד החורפית, אגב.

הבחירה של פניה במאדס מיקלסן מתברר כבחירה נכונה ומוצלחת. למרות שבמהלך הסרט הוא נדרש לנהום רק כמה מילים ולמרות אותה רוטינה עלילתית מכווצת, מיקלסן מצליח בלי הנחת תשתית להכרת הדמות שלו לרתק את הצופים בהתמודדותה עם המצבים הנוראים אליהם היא נקלעת. כאחד השחקנים הדנים הטובים והרב גוונים בקולנוע שמותח יכולות בתפקידים של נבלים וסמלי מין, כמרים ואנשי חינוך, בסרטי פעולה ובדרמות ( אחריו כבר למעלה משלושים סרטי קולנוע וטלוויזיה)  הוא מגיע כאן לאחד השיאים שלו כשחקן ועל כך הוא קיבל טפיחות על שכם ממעריצים ומבקרי קולנוע כאחד. היכולת שלו למזג את הכאב עם הרצון, את הנחישות עם הסבל, את רגעי השמחה עם האכזבות לאורכה של הדרך מרשימה.

גם הצילום של תומאס אורן תומאסון נפלא ומצליח להעביר את תחושת המרחבים העצומים של אוקיאנוס הקרח אל המסך ולהדגיש כך את היחסים שבין אדם לסביבתו הנוקשה.

החוויה, לכן היא מעורבת ומי שיוכל לעמוד ברגעים הארוכים של המסע המפרך, יוכל להתרגש מניסיון נוסף של אדם לצאת, אפילו באל כורחו למפגן של יכולת ומחאה אל מה שנראה חזק ובלתי מובס. יש כאלה שיראו בזה הכרזה חברתית, ואולי גם פוליטית. בוודאי בימים קשים אלה.

"השורד" – 7 פלוס בסולם אורשר
Arctic

 

רוצה לשתף ?