אנחנו בקולנוע, בייחוד בקולנוע האמריקאי אוהבים סרטים שנגמרים בניצחונו של הגיבור. באותה מציאות מקבילה שמוצעת לנו אנחנו דורשים לא פחות מקתרזיס מושלם עם גבור ידו של הצדק שאת שלומו אנחנו מבקשים לכל אורך 90 הדקות, או יותר בשנים האחרונות, שמקדיש לנו הקולנוע. ולכן, כשההבטחה המקופלת במחיר הכרטיס מופרת באופן זה או אחר, אל תתפלאו שמתפתחת לה אי נעימות שיכולה להפוך גם לנחשול של זעם, להתנכרות שעלולים להביא גם להתכווצותם של התורים לפני הקופות. זה העונש לסרטים סוררים, לבמאים שלהם ובעיקר למפיקים שהתירו. העדרו או צמצומו של הסוף הטוב פותח פה לשאלות קיומיות ולביקורת ומכאן, הדרך מטה למיעוט שלבים בסולם, או כוכבים, כבר רצופה סכנות.
"השתלטות מהירה" (במקור "Shock and Awe" כשם מבצע המתקפה על עירק ב 2003), החדש של רוב ריינר הוא סרט כזה הנגוע במנגנון של השמדה עצמית. הוא מנסה לבנות סיפור שחייב את הפואנטה שלו לדברי הימים של אמריקה וטווה אותו סביב דמויות שיש להן פוטנציאל וכוונה להיות סמלים למאבק צודק. במקום אחר ובתנאים אחרים וללא כובד ידו של שר ההיסטוריה או תחת כנפיו של סיפור בדיוני זה יכול לעבוד יפה וגם עבד במקרים קודמים בעבר. אך כאן, אהה, שני הצדדים של משוואה זאת מתנפצים זה על זה, גם במציאות וגם בקולנוע למשחק סכום מינוס. שתי הדמויות המרכזיות של הסרט לוחמות מלחמה שכולה צורך אזרחי ומוסרי וצודק, אבל טחנות הרוח האדירות שעומדות מולם לא ניגפות וממשיכות להסתובב באון בלי להאט ולו לרגע את מהלכן ההרסני. וכך נגרסת השליחות של הגיבורים עד דק, אולי למוסר השכל ציבורי מסויים, אבל לא מספיק כדי לגייס את האמפטיה של הצופים למאבק.
ריינר, במאי שכמעט מעולם לא היה ממש קונפורמיסט יודע את זה, אבל מצטרף למאבק כשהוא נחוש לספר את סיפורן של הדמויות הללו, ואחרות הסובבות אותן, אפילו יצטרך לשלם את המחיר הכבד של התנכרות הקהל שמחפש ומוצא תשובות בסדרות המשופשפות, הרעשניות והנוסחתיות סרטי מארוול, למשל. לשליחות ולמסר יש מחיר וריינר מוכן לשלם אותו גם כאן. האיש שהחל דרכו כטוען פוליטי בסדרה "הכל נשאר במשפחה" בתפקיד החתן "ראש כרוב" ארוך השיער, ילד פרחים שצמח על רקע המחאה למלחמת ויאטנאם ממשיך את דרכו גם לקולנוע בשורה של סרטים שאין בהם שיגרה. מי שנולד לתוך משפחה שעסקה בהומור מגייס את היכולות הללו לעשרים הסרטים שעשה מאז.
נכון, "ספיינטל טאפ", "אני והחברה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי", "בחורים טובים", "הנשיא מאוהב", "מתים על החיים", "קסם החיים", "ככה זה עובד" אינם כולם קומדיות. אבל גם הסרטים שלא לוקחים לצד ההומוריסטי את הפאנץ המכתיב את קיומו של הגג הקולנועי, זה המשנה במפתיע את כיוון ההתרחשות מעמידים את הצופים בפני רגעים לא צפויים, חלקם בלתי נשכחים. וכך לצד "שמי הוא איניגו מונטויה, אתה הרגת את אבי התכונן למות" והסצנה הבלתי נשכחת במסעדה ב"כשהארי פגש את סאלי" נמצא את האימה ב"מיזרי", טשטוש הגבולות הממזרי ב"ספיינאל טאפ" , דרמת הנעורים ב"אני והחברה" והתפניות ב"זה הסיפור שלנו", בין השאר.
גם ב"השתלטות מהירה" הוא מפתיע במהלכים מול הז'אנר כשהוא הופך את הדמויות המרכזיות לאנטי גיבורים, בייחוד כאשר הוא נסמך כל כך על הזיכרון שאינו דוהה של שני כוכבי "כל אנשי הנשיא". אלה העיתונאים וודוורד וברנשטין שהפכו לאיקונים של המעצמה השביעית. אבל אם ווד-שטין וה"וושינגטון פוסט" לחמו את מלחמת הצדק שלהם מול ניקסון, חפרו, חקרו, הסתכנו, גילו והצליחו במשימת החשיפה שהביאה לעולם את "פרשית ווטרגייט" וסילוקו של הנשיא, ג'ונתן לאנדיי ווורן סטובל הצעירים, בעזרת ג'ו גאלווי הוותיק והעורך ג'ון וולקוט ו"נייט ריידר" כאן לא יכולים לעשות דבר אל מול המכונה המשומנת של ממשל ג'ורג' בוש ועדת כתבי החצר שלו. זאת החבורה שכללה את דיק צ'ייני סגן הנשיא, דונאל ראמספלד שר ההגנה וכמובן את הנשיא עצמו שהחליטה לצאת למסע נקמה נגד סדאם חוסיין בעקבות 11/9. לאנדיי, סטובל, גאלווי ו-וולקוט גילו, חקרו, חפרו, שאלו וכתבו שלמרות מה שהתפרסם מטעם הבית הלבן והשופרות העיתונאיים שלהם ב"ניו יורק טיימס" (שהתנצל אח"כ על הפרסומים המוטעים) ובעיתונים מרכזיים אחרים וברשתות הטלוויזיה שישרו קו עם ההתלהמות הפטריוטית, כאילו לחוסיין יש מאגרים של נשק בלתי קונוונציונאלים, אינו נכון ואין לכך שום הוכחה בשטח. ובגחמה שלטונית זאת שמטרתה היא החלפת השלטון בעיקר וכינון דמוקרטיה שניה במזרח התיכון, מי שישלם את המחיר הם אלפי החיילים האמריקאים שישלחו למדבר למלחמה שאין די לה.
התסכול העיקרי של גיבורי הסרט היה שלמרות שהציגו הוכחות לטענות שלהם, למרות שהיו להם מקורות מהיימנים מהשטח, משדות הקרב, ממסדרונות השלטון של הפקידות המבצעת, למרות שגם להם היה ל"גרון העמוק" משלהם ולמרות שהיו חלק מקודקוד של סוכנות ידיעות שסיפקה חדשות ללמעלה מ 30 עיתונים בכל ארה"ב, איש מהעיתונים הללו ותחנות הטלוויזיה המסונפות לא רצה לפרסם את האמת המבוססת שלהם. הקרב כאן היה לא רק על חשיפת האמת, או השקר, אלא גם המלחמה על פרסומו.
הסרט מתחיל בסימן שאלה ומסתיים בסימן קריאה אבל מלווה אותו כל הזמן תחושת תבוסה אנטי הרואית ואולי גם מידה לא מבוטלת של שלומפריות. גם בסיפור עצמו, אבל גם בטיפול הקולנועי של ריינר. הצל הכבד של "כל אנשי הנשיא" ואולי גם של "ספוטלייט" ו"העיתון" תלוי מעל ומשווה לסרט אופי של "בלו פרינט" דהוי. השאלה ששואל החייל הפצוע בפני וועדת הסנט הפותחת את הסרט היא "איך לעזאזל זה קרה ?" והוא מתכוון לשאול איך שילמה אמריקה של היום יום, של החיילים והאזרחים הפשוטים את מחירה הגבוה של מלחמה שגבתה עשרות אלפים פצועים והרוגים, מילארדים רבים והתמשכות ללא עתיד ברור וללא נקודת סיום שנראית באופק. התשובה מונחת בסוף האפל והיא תמונת מצבת הזיכרון בארלינגטון לחללים ששילמו את המחיר מויאטנאם ועד היום, עשרות אלפי שמות החקוקים על חומת הגרניט המזעזעת.
הסרט מלווה את החקירות, החששות, ההיסוסים, הבדיקות ופסיפס הגילויים של הסיפור שהחל לבצבץ בין השורות על הכוונה לפלוש לעירק, כוונה שהוסתרה בחיפושים העקרים אחרי בן לאדן באפגניסטן. כנראה עקרים במכוון. המתח מעט שמתפתח בסרט בין העובדות ההולכות ומתגלות על התרמית הנשיאותית והרצון לחשוף אותן אינו מספיק חזק כדי להעניק לסרט תנופה אמיתית ומשאיר אותו בתוכנית האלטרנטיבית – כאמירה על חשיבות החשיפה העיתונאית, מטרה נכונה וחשובה, אבל אמורפית מידי. אפילו בעידן הנוכחי של פייק ניוז, של ספינים, טראמפ ופוליטיקאים הקרובים לו במשנתו גם אצלנו.
וודי הארלסון, ג'יימס מארסדן, טומי לי ג'ונס (בתפקיד בלתי מורגש כמעט) וריינר עצמו מנסים לעגל את הדמויות מי בהצלחה גדולה יותר ומי פחות עם מצלמה אפקטיבית של בארי מרקוביץ ועריכה של בוב ג'ויס המשלבת בסיפור קליפים חדשותיים תעודיים שחלקם מצמררים וחלקם משעשעים (כמו הטקסט הייחודי של ראמספלד על מה שידוע ומה שלא ידוע שידוע…למי שיודע וזוכר..).
מעניין לבדוק את הפרספקטיבה בה נבחן הסרט בישראל ובארה"ב, למשל. בעוד ששם המתקפה על עירק היתה מלחמת ברירה לא תמיד מוצדקת מבחינת אמריקאים רבים שעוררה ויכוחים על הצורך בה והמוסריות שלה, אצלנו לא היתה שאלה בצורך לקפד את שלטונו של סאדאם חוסיין. ואולי גם מנקודת מבט יפזר הסרט את ההצלחה שלו בין מגינים ומתנגדים.
"השתלטות מהירה" – 7 בסולם אורשר
Shock and Awe