לא צריך יותר מסיפור ז'אנריסטי, דמויות מדוייקות, שלושה שחקנים נפלאים, אמצעים מינימאלים, הפקה דקה ויכולת משוייפת של במאי כדי ליצור סרט נפלא שיש לו מה להגיד על החיים, על המלחמה, על הצבא ועל חברות, על זכרון שרודף וכמובן על אובדן. הנה סרט שאם היה נעשה במקומותינו, שרת התעמולה שלנו היתה זונחת מן הסתם ברעש באמצעיתו ומאבדת כך את סיבוב הפרסה שלו ואופצית ניגוב הדמעות הפטריוטי בסופו.
נכון שסרטו של ריצ'רד לינקלייטר שהקרנתו במקומותנו מתעכבת כבר כמעט שנה ומבוסס על ספרו של דאריל פוניקסן Last Flag Flying מהדהד את "הפרט האחרון" (The Last Detail" ") סרט שנעשה בשנות השבעים, ימי הפריחה ההוליוודית ע"י האל אשבי. גם הסרט ההוא היה עיבוד לספר, אחר, של פוניקסן וגם שם, כמו כאן, הולך הצופה יד ביד עם שלישית חיילים, שני סוהרים שמוליכים נדון למאסר בדרכו אל הכלא. כאן, שנים אחרי, שלושה חיילים לשעבר מלווים את גופת בנו של אחד מהם שנהרג בעירק אל שדה התעופה הצבאי בדלאוור ומשם אל הבית בניו האמפשייר.
ואולי המידע המוקדם וההכרה את סרטו של אשבי, מהחשובים שבבמאי הצל של הקולנוע האמריקאי האיכותי, יכולה להציע רובד נוסף לסרט, אולם היא בהחלט לא הכרחית משום שסרטו של לינקלייטר עומד לבדו איתן על רגליים יציבות ויכול לספק בוודאי את התובנות הנכונות, טבולות ברגעים לא מעטים של קולנוע מקורי וייחודי.
כמעט לכל אורכו מציע הסרט נקודת מבט צינית, אם לא ביקורתית חריפה על המלחמות המיותרות שבהן מעורבת אמריקה בעשורים האחרונים, למעשה מהימים שאחרי מלחמת העולם השניה. "לכל דור יש את המלחמה המזויינת שלו שלו" אומר סאל (בריאן קרנסטון הנפלא), אחד משלושת הווטראנים ממלחמת ויאטנאם העומדים במרכזו של הסרט. ולכל מלחמה יש את המורשת המחורבנת שלה. ומלחמת ויאטנאם אכן נוכחת עמוק במודעות שלו, של ריצ'ארד (לורנס פישבורן) ושל דוק שפארד (סטיב קארל המטייב את ביצועיו מסרט לסרט) עם פרשיה לא פתורה שהשלושה ינסו לבקע במהלך המסע המשותף שלהם. שלושתם יוצאים לדרך באמריקה של 2003 כשמלחמת המפרץ מטביעה את המארינס האמריקאי בבוץ כבד של פעולות גרילה ושיטור לקראת חשיפתו המביכה של סדאם חוסיין בחור מחבואו.
סאל הוא בעליו של בר קטן ונידח בוירג'יניה, גבר בודד המנסה לצודד נשים, ציני ומריר, פטפטן בלתי נלאה (ולינקלייטר אוהב כאלה…) רחוק מהיות פוליטיקלי קורקט שלא חושש להתעמת עם איש, גם לא עם החיים עצמם. אין לו שותפים ואין לו מה להפסיד. ריצ'ארד הוא כומר שחור המנסה, לאחר שגילה את האלוהים, לכפר על חייו הקודמים שהיו רוויי חטאים, כנראה מכל הסוגים. דוק שפארד המסוגר והמופנם שאיבד את אשתו ממחלת סרטן מגיע לבר של סאל, מחדש את ההכרות רבת השנים שלהם מימי הקרבות בויאטנאם, יוצא איתו לאיחוד עם ריצ'ארד שמסרב בתחילה להצטרף למסע, אבל הקשר החברי ויראת האלוהים שולחים את השלושה לדרך. המשימה – להביא את גופתו של בנו של דוק לקבורה.
המארינס רוצה לקבור את הבן, בקבורה צבאית לצד קורבנות נוספים בבית הקברות "המקודש" בארלינגטון, וושינגטון. אולם לדוק יש תוכניות אחרות, בייחוד אחרי שהוא ושני חבריו לומדים שמותו של הבן היה אדיוטי ומיותר. רחוק מהתיאורים של מעשי גבורה על פי טענות הקולונל הנפוח של המארינס המלווה את הקבורה. סיפור הסרט הוא סיפור המסע של השלושה וחציה מרגשת ומרתקת, רווית מפגשים של מרכז השלטון, המסורת, התרבות ובעיקר המורשת האמריקאית במרחב הפיסי והתודעתי שנמתח בין דלאוור, ארלינגטון, ניו יורק, ניו האמפשייר וווירג'יניה.
הצלע הפעלתנית במשולש האנושי הזה הוא כמובן סאל במרירות שלא מתירה לשקרים המוסכמים לתפוח בסביבתו. הוא ישיר, חד, לעיתים קרובות גם מכאיב, מתעמת תדיר עם ריצ'ארד שתולה את כל הקיום האישי והמוסרי בקשר שלו עם האלוהים. דוק, למרות שהוא הסיבה למסע, הוא הדמות השקטה והפאסיבית ביותר וכאבו הוא זה שדוחף את חבריו קדימה לדרך בה יפגשו עם הצביעות הקיומית של פוליטיקה, כוח, מסורת ואולי גם צורך אנושי.
לינקלייטר, בשורה ארוכה של מפגשים מכל הסוגים, עם המערכת הצבאית, השלטונית כמו עם האזרח הקטן – סוכנת מכירות לרכב שכור או מוכרת סלפונים ניו יורקית כאחד, מפגשים שיש בהם הרבה הומור, ביקורת ורגש זה לצד זה, ובהרבה שורות טקסט חריפות ועוקצניות ומעקב מצלמה מדוייק, תאורה טיבעית ועריכה שקולה המאפשרת בניה נראטיבית מרתקת, למרות הנאמנות לז'אנר המוכר, מצליח לערער חלק נכבד מהנורמות של השקר המוסכם הקושר מלחמה לקורבנותיה. הביצוע המדוייק של שלושת השחקנים סוגר את כל הפרצות שאולי נפערים, קטנים ובלתי נראים כמעט, במהלך הסרט. כל דמות והאיפיון המדוייק, העגול והמלא שלה היא הצלחה משותפת של במאי ושחקניו, אולי עם תפקיד מפתח גם למלהקת, במקרה הזה.
חבל רק שממש לקראת סופו של הסרט מתערבת יד עלומה – אולי זאת הוליווד, אולי לינקלייטר עצמו ומשנה את הכיוון הרענן והנכון של הביקורת החברתית. הסצנות האחרונות שצבועות בנימה פטריוטית עבה מיד, בשכבת איפור מלוקקת, מכהות את חדות התחושה הייחודית של הסרט, את הציון לשבח לאומץ חברתי שלינקלייטר יכול היה לאמץ לחזיהו. האם זה ההפוך על הפוך שגם הוא אמירה צינית או רצון כלכלי לסחיטת דמעות ולחשש מביקורת אלימה בעידן טראמפ הגועש והמסוכן ? ללינקלייטר, למפיקיו ולצופיו הפתרון.
חברים לחיים – 8 פלוס בסולם אורשר.
Last Flag Flying