המונח "להזיז רהיטים" הומצא ע"י ידידה מיוחדת שלי המקורבת מאוד לתעשית הפצת הסרטים בישראל ויחסי הציבור שלהם. בשל תפקידה המרכזי בכח עליה לראות עשרות סרטים מידי חודש כדי לברור בהם, להעניק להם שמות מקומיים וכדי לבנות אסטרטגיה נכונה תוך כוונה להציגם באופן הראוי ביותר לציבור הרחב. מן הסתם לא כל הסרטים שעוברים תחת עיניה הבוחנות מעוררים התרגשות וסיפוק והידידה שלי מוצאת את עצמה לא פעם ולא שבע יושבת אל מול המסך ומשתעממת מוות. בדיוק לשם כך היא הביאה לעולם את הטכניקה של "הזזת הרהיטים".
בהעדר עיניין אחר ועד שיגמר הסרט היא מנסה לבנות מחדש בדמיונה את הסביבה בה מתרחשות העלילות הלא מעניינות בעליל. היא משנה את הגאוגרפיות הפיסיות של התפאורות ומנסה לדמיין איך תראה הספה בתמונה אם תוצב במקום אחר, איך תשפיע החלפת הווילונות על תוקפה של האמינות הנראטיבית או האם שולחן הסלון שיועבר ליד החלון יעשה משהו גם לאסתטיקה של הסרט או לאמינות השחקנים וגם, אולי זה יעלה איזה רעיון באשר למיצוב הריהוט בבית שלה הפרטי. כלומר – בהעדר עיניין אחר, מחפשים עיניין בכל מחיר.
חשבתי על זה שוב ועל יופיה של איטליה לאורך רגעים ומעמדים נכבדים מהסרט החביב והנעים "טעימה מהחיים", למרות שנדמה לי שמטרתו העיקרית של פרנצקסקו פלאסקי הבמאי היתה דווקא לעורר את בלוטות הרוק שלי אל מול אפשרויות הבליסה ותחרות האוכל המתפתחת כאן. אין מה לעשות – איטליה היא אחת הארצות האהובות עלי, לפחות כשמדובר באופצית נבירה באוצרות הטבע שלה, בקולינריה המופלאה ובשכיות האמנות וההיסטוריה המונחות לאורכה ולרוחבה, מפוזרות ביד נדיבה ע"י אלוהים ואדם. במקרה של הסרט הנ"ל מדובר בטוסקנה ובירתה פירנצה, מקומות התלויים כשלט פרסומת מהבהב מעל ההזמנה הפתוחה לביקור בארץ המגף מאירת הפנים.
נכון שפלאסקי חשב, כנראה לצרף לאסופת מסריו גם כמה אמירות חברתיות באשר ליחסינו אל החריג, באשר למחירה של הקנאה והאלימות, על חברות ובגידה, וגם על הפלצנות מן המטבח שפושה בין יותר ויותר שפים תאבי כוכבים של מישלן, לסנן כמה דברים על יתרונה של הפשטות נטולת היומרה שבצלחת. אבל כל אלה משאירים טעם חיוור אל מול הווקטור העיקרי של הסיפור, או כדבריו של שף אייל שני במקום אחר "האדים מושכים את האגוזיות של טיגון הכרובית מתוך עצמם, באה אבקת העוף וחותכת ברגל גסה". אז "מה תפוח אדמה רוצה מסלק ? למה שתפוחי אדמה ירצו להיות שושנים, ולמה ששושנים ירצו להיות תפוחי אדמה? ".
במרכז הסיפור הצפוי מאוד הזה, שבנוי כמו קומדיה רומנטית שמחליקה למתכונת של "מסטר שף", שני גיבורים ועוד אחת לחיזוק החיזור הרומנטי. ארתורו, גואידו ואנה. הראשון הוא שף מפורסם שידוע ביתרונות מקצועיים ובחסרונות של יחסי אנוש. הנ"ל רגזן אלים ובשל כך נשפט כבר פעמיים ונשלח לכלא. חלק מתקופת מאסרו מומר בעבודות שרות וכך הוא מגיע למוסד לצעירים מאותגרי התנהלות ושם הוא פוגש בכיתת הלימוד לבישול את גואידו, נער הלוקה בתסמונת אספרגר. מהר מאוד מסתבר שגואידו הוא גאון קולינארי בהתהוות, גם יודע לזהות את מרכיביו של כל תבשיל וגם בקי בתאוריות המטבח ובביוגרפיות של גיבוריו המפורסמים. אנה, הצלע השלישית היא הפסיכולוגית-פדגוגית האחראית על הקבוצה של הצעירים שנפגשת יום יום במוסד ומשמשת כמתווכת בין שני הפרוטגוניסטים שלנו.
ויש לה הרבה עבודה בעיקר משום הפער שקרוע בין ארתורו לגואידו. האחד מוחצן והשני סגור, אטום אפילו לקשר אנושי. האחד מבוגר והשני צעיר. האחד בשיא הצלחתו והשני אפילו לא החל בדרך של קריירת בישול. העלילה נפתחת כאשר גואידו נרשם, ללא ידיעתו של ארתורו ובלי הסכמתו לתחרות בישול לחובבים והופך אותו למנטור שלו בתחרות. לארתורו יש עיניינים נוספים לענות בהם, כמו למשל איסוף מחדש של שברי הקריירה שלו עצמו שהתנפצה לאחר המשפט וניסיון לפתוח מסעדה שלו והטרדה שבליווי גואידו לתחרות רק עומדת לו כעצם בגרון. אבל גואידו עקשן ואנה דורשת נאמנות לצו בית המשפט וכך יוצאים השניים למסע בטוסקנה, לאורך ורוחב הנופים היפיפיים של איטליה בדרך לארמון המפואר שעל מדרגותיו נערכת התחרות.
והיחסים בין השניים לא עוברים בקלות, אנה נזעקת לעזור וכמובן הרומן הגנוז שבין ארתורו ואנה הופך לממשי. בין לבין נכנסים לתמונה גם דמויות מעברו של ארתורו – המורה המנטור שלו עצמו וידידו-שותפו מהעבר שהפך להיות יריבו החנפן המצליח.
"טעימה מהחיים" הוא אחד הסרטים שאין הרבה מה לאמר עליהם, לטוב או לרע. זה סרט נחמד, סימפטי, מהסרטים עליהם אומרים "שעושים טוב בגב", עם הזדהות מידית לשני הגיבורים ורצון מובנה להביא אותם לעמק השווה כמה שיותר מהר. סרט המעורר סימפטיה בניסיונות של גואידו והמצב הנפשי שלו להתגבר על הקשיים בעקשנות מובנית, בהבנה של הצרכים של ארתורו קצר הפיוז ללוות בסבלנות את הנדנודים של שותפו הצעיר לדרך וחיבה שאי אפשר בלעדיה אל אנה הנאה שרק רוצה שכולם יחזרו הביתה בשלום ושהיא עצמה תמצא אהבה. גם השחקנים החביבים מאוד תורמים לחיוך המסויים, ויניציו מרקיוני כארתורו, לואיג'י פדלה כגואידו וולריה סולרינו כאנה. המוסיקה האיטלקית הקצבית גם היא תומכת מאחור.
וכמובן, חברים, הכל מסתדר, ז"א כמעט הכל אבל זה בסדר. העולם הוא טוב ואיטליה יפיפייה והעיקר שתמיד יהיו לנו מסעדות שנוכל לגלגל סביב המזלגות בהן בפסטה פומודורו עשויה היטב. או כדבריו של השף שני "אני לא עושה מסעדות. יש לי שתי מרפאות כאב, שבהן אני מרפא. אני רואה את האוכל כמו גלולה פסיכיאטרית, ואני מחפש את אותם בני אדם, את הרגע הראשון שבו מישהו אמר לי, אייל, יש לך משהו להגיד בעולם הזה" .
"טעימה מהחיים" – 7 פלוס בסולם אורשר
Quanto basta