קשה להתבונן היום על סיפורו של דלטון טרמבו, הרשימות השחורות של הוליווד, ברודווי והציבוריות האמריקאית הרדופה והרודפת של שנות החמישים שלא דרך הפילטר, אם תרצו דמעה שקופה של הסביבה החברתית התרבותית הקרובה לנו היום. המציאות בה מתרחש הסרט ומוסר ההשכל העולה ממנה מסיטים אולי את המבט מהאמצעים בהם ניתכת המציאות הזאת על המסך, אולם זה אולי אחד המקרים הבודדים שסיפורת סינמטית כזאת יכולה לבוא בחשבון. המטרה מצדיקה את הדרך.
ג'יי רוץ' ("פגוש את ההורים", "פגוש את הפוקרס" ו"אוסטין פאוורס") הוא אולי, על פי נסיונו הקודם, לא בדיוק האיש שאמנות הקולנוע הצרופה היתה מפקידה בידיו את המשימה, אבל גם אם הסרט אינו פנינה קולנועית הוא מציע, עדיין, כלי די יעיל לנסיעת המסרים ההומאניים הנכונים במאבק הבלתי פוסק בלאומנות האטומה של ההמון ושליחיו הציניים. "טרמבו" הוא קולנוע פופולארי בתוצאה, מייינסטרים בהתכוונות וחץ די רעיל במי שהוא פוגע.
לא יודע כמה מכם מכירים את השם דלטון טרמבו. האיש, עם השם בצלצול צרפתי הפך להיות חלק ממחזור הדם שלי עם ספר שפרסם ממש בשנה בה פרצה מלחמת העולם השניה, 1939 בשם "ג'וני שב משדה הקרב", ספר שהפך אח"כ גם למחזה וגם לסרט קולנוע. היה זה סיפור המבוסס על מקרה אמיתי המתרחש בעת מלחמת העולם הראשונה, עם חייל בריטי שגופו נקרע ואבריו נתלשו והוא חוזר הביתה במצב איום. כמובן ספר אנטי מלחמתי שלא מצא חן בעיני השלטונות ששולחים ילדים לקרב, באשר הם.
טראמבו, סופר, מחזאי, תסריטאי אמריקאי התפרסם מאוד בימי צייד המכשפות, אותם ימים ארורים שנשארו ככתם על לוח השייש הבוהק של הדמוקרטיה האמריקאית, ימים בהם חיפשו חברי קונגרס ופוליטיקאים קיקיוניים וצמאי פרסום מן הימין השמרני כותרות ובחרו לעשות את זה על גבם של המפורסמים מהקולנוע והבמה, הוליווד וברודווי.
הטענה היתה "נסיון לנקות את אמריקה מגוונים אדומים וורודים חתרניים של המפלגה הקומוניסטית", כלי הרכב הציבורי היתה החרדה של הציבור האמריקאי מהפצצה האטומית והאיום הסובייטי להשתלט על העולם והתוצאה היה מסע דה לגיטימציה של אלפי אנשים רק בגלל דעותיהם החברתיות והפוליטיות. מסע שהביא למותם של אחדים, מאסרם של אחרים והחרמתם של רבים מהיוצרים שלא רצו לשתף פעולה עם המעשים המעוותים של וועדות הקונגרס והסנאט. בסופו של יום, כשאמריקה התעשתה, נזרקו הסנטורים והקונגרסמנים המושחתים מכל המדרגות, נשלחו לדיראון עולם והתקופה הפכה לסמל של שפל מוסרי היסטורי.
טראמבו היה אחד מעשרת היוצרים, בעיקר תסריטאים וכמה במאים שנקראו להעיד בפני הוועדה של הקונגרס וסרבו להעיד על חבריהם ולהלשין עליהם, כפי שעשה למשל אחד איליה קזאן, ושלמו במחיר כבד של הכנסת שמם ל"רשימה השחורה" שהדירה אותם מעבודה ומיכולת להתפרנס. טראמבו שהה גם זמן מסויים בכלא, אולם לא לתקופה ארוכה, על בזיון הקונגרס.
לאחר שחרורו עבר למקסיקו, שם ניסה לכתוב תחת שם בדוי להוליווד וגם הצליח מידי פעם, בין השאר כתב את התסריט ל"חופשה ברומא" הנפלא של ויליאם ווילר עם גרגורי פק ואודרי הפבורן (1953), תחת השם איאן מקלין האנטר. רק בשנות השישים בעקבות התעקשותו של קירק דאגלאס חזר לפרסם בשמו והיה חתום כתסריטאי על שני סרטי ענק "אקסודוס" של אוטו פרמינג'ר על פי ליאון יוריס ו"ספרטקוס" של סטנלי קובריק.
הסרט של רוץ' מכוון מטרה ועושה זאת בדרך הפשוטה והישירה ביותר בדרך המניפולטיבית של קולנוע שאין לו יומרות. ואולי זה יתרונו. רוץ' עושה את זה ישיר, בלי להתחבא ועם ארסנל מוכח של טריקים שממקמים את הקהל במקום הנכון. של הטובים מול הרעים. של הצודקים מול הטועים. של הסובלים מול הרודפים האכזריים שלהם. אין כמעט גווני ביניים, זה שחור מול לבן, טרמבו וחבריו התסריטאים מן השמאל מול הדה הופר, ג'ון ווין והוועדות לפעילות אנטי אמריקאית של הקונגרס והסנט.
השפה – מלודרמטית. האמצעים – רגשניים והתוצאה לכן אפקטיבית. האם גם יוסקו המסקנות ? תלוי את מי שואלים…
ביישום הקולועי שלו מעלה "טרמבו" את השאלה האם זה לגיטימי ובאילו מקרים אנחנו יכולים לוותר על דיון בצורה כדי לדבר בתוכן, בעיקר. מתי מטרה מקדשת את האמצעים, הקולנועיים במקרה הזה. התשובה – כמובן אישית ותלויה בחריפותו של מצב הצבירה של הצופה וערכיו. בשבילי, בעת הזאת, זה בהחלט מספק ואולי אפילו יותר. זהו סרט חשוב ומעורר מחשבה אצל מי שעדיין מסוגל לחשוב…
התסריט שכתבו ג'ון מקנמרה וברוס קוק על פי ספרו אינו חודר עמוק מידי לתוך הדמות המרכזית והוא מציג בעיקר מניירות. דמות גדולה מהחיים, כיאות לדרמה ביוגרפית מרוממת מעם, דמות אגוצנטרית שגם האידיאולוגיה שלה נראית דווקאית. באחת הסצנות מאשים אותו חברו התסריטאי ארלן הירד שהוא חושב בשמאל וחי לו בימין, ברווחה כלכלית. גם הדרך שבה הוא מונח על המסך – המשקפיים הכבדות, הסיגריה עם פיה, הכתיבה באמבטיה, הטקסטים המתוחכמים והמצוחצחים, היחס למשפחה והעמידה מול התעמרות הממסד, כל אלה מעצימים עד למעבר לגבול הריאליסטי את האיש שודאי היו לו גם חולשות שאינן מוצגות כאן.
גם חלק מהדמויות האחרות מטופלות על גבול הקריקטורה, בייחוד ה BAD GUYS. הרשעות המחודדת של הרכילאית הדה הופר שרדפה אותו, האטימות הבהמית לא מעט של ג'ון וווין, המוזרות של אוטו פרמינג'ר שלקח אותו לכתוב את התסריט של "אקסודוס". אבל אוסף מרשים של שחקנים שהתגייסו למשימה, אני מניח גם מתוך שליחות, מחזיק את הספינה היטב מעל פני המיים. ג'ון גודמן המשעשע כמפיק סרטי ה"בי מוביס" שמציע לטרמבו עבודה, אמנם בשכר נמוך בימים של חרם וחורבן כלכלי, לואי סי.קיי כחברו התסריטאי הרש המשמש לו כהד מוסרי או דין אוג'ורמן הצעיר בתפקיד קירק דאגלס שהיה אמיץ מספיק כדי לתלות מחדש את שמו של טרמבו על מסך הקולנוע ההוליוודי עם "ספרטקוס" שהפיק.
את דמותו של טראמבו מגלם לא אחר מאשר בריאן קרנסטון כוכב "שובר שורות" הנראה כאן כפי שמעולם לא ראיתם אותו המתמודד , ממש בשעות אלה על פרס השחקן בתחרות האוסקר ולטעמי – עושה את העבודה המוצלחת ביותר ברשימת המתחרים.
"טרמבו", כאמור הוא סרט חשוב בגלל מה שיש לו להגיד לנו ומשום שהוא מגיע אלינו בדיוק ברגעים בהם הבטן המוסרית, החברתית והאנושית שלנו חשופה ופגיעה. הוא מציע אמת הסטורית, מציב תמרור אזהרה ומבט מרגש במידה על מקרה פרטי אחד והשלכותיו, לפני שהוא הופך לצונאמי מסוכן שנזקים ממנו יהיו יקרים לתיקון. ואולי גם בלתי אפשריים.
"טרמבו" – 8 בסולם אורשר