עבורי, ללכת לסרט של וודי אלן זה כמו לשבת בבית קפה נעים, שכונתי ומוכר, לדעת מה יהיו הטעמים של העוגות, החטיפים, המשקאות שאקבל, להתאכזב לעיתים (רחוקות) מאי טריותם של המאפים ולהתענג פעמים רבות יותר על הפתעות קטנות, ניסיונות קולינאריים זעירים של קונדיטור הבית. כאן בדרך כלל מה שאתה מקבל זה מה שיש, שיגרה חביבה ונוחה ולעיתים קורים גם ניסים קטנים כבונוס.
"יום גשום בניו יורק" סרטו הנוכחי ולא האחרון כנראה, כי כבר הוא מסיים סרט נוסף "הפסטיבל של ריפקין", גם הוא חלק מתפאורת בית הקפה הזה. אבל הפעם אלן, גם הוא כבעל בית וותיק, כבר עם מקום קבוע בשולחן קטן ליד הדלפק, משרבט אותו על מפית בלי ללחוץ על העיפרון, ברישום די חטוף, כמו מתוך הרגל. אחרי הכול היד מתקשה כבר להחזיק פאלטת צבעים מלאה ומכחול ולצייר בצבע, כמו פעם. 84 זה גיל מכובד שהרבה אנשים אפילו לא מגיעים איליו והרבה פחות מצליחים להסתכל בגאווה אחור ולראות טור של 80 קרדיטים של כתיבה ו- 55 עבודות בקולנוע ובטלוויזיה ולא מעט שנים שבהם היה אחד ממשוררי התפוח הגדול. אחד משניים, ליד סקורסזה.
ובאופן די מפתיע, זאת כנראה הפעם הראשונה שבה מכתיר אלן סרט עלילתי ארוך שלו בשם המפורש "ניו יורק", העיר שעיצבה את אישיותו המורכבת ונתנה לו הד. עד עכשיו היו "מנהטן" ו"ברודווי" אפילו כמה וכמה פעמים ונכון שהיו "סיפורי ניו יורק", אבל רק באפיזודה אחת משלוש. כנראה שלמרות הכול הוא מחליט שהגיע הזמן להתמסר כליל, ולהציג את העיר שלו כמו שהוא רוצה ויכול לזכור אותה.
במידה רבה "יום גשום בניו יורק" הוא שרטוט אקספרסיוניסטי שכולו תבנית עולמו הפנימי של אלן. של זיכרונותיו, של האסוציאציות שלו, של ההומור, האהבה והמיזנטרופיות שלו. אחרי כל כך הרבה שנים וברפלקסים כל כך מובנים ומעוצבים, אי אפשר לשנות אופי בייחוד לא ברישום כמעט אוטומטי שמשרבט את עצמו לדעת. המוזיאונים הגדולים מלאים עבודות כאלה, סקיצות של ציירים ופסלים שכולן רעיונות ראשוניים. ואצל יוצרים גאונים, ואלן הוא בהחלט אחד כזה, גם הסקיצות הן יצירות אמנות. למרות שהקולנוע הוא אמנות המוחשי, הנראה, התמונה, טועה מי שמחפש בסרט את המציאות של היום. הסרט מתרחש אמנם בניו יורק של העשור השני למאה העשרים ואחת, אבל אלן לא מנסה כאן לספר לנו סיפור עכשווי, אקטואלי. למרות ששני הצעירים במרכז הם צעירים מודרניים בשביל אלן הם למעשה רק הולוגרמות, תרסיסים של ניחוח נוסטלגי של עולם שאיננו עוד, של תרבות שהיתה כל עולמו, שעיצבה את מרחב המושגים שלו ושל מליונים אחרים.
כמו שהעולם של "זכרונות" אינו צילום האירועים ברימיני של שנות השלושים אלא הדרך שבה פליני משחזר אותו מדמיונו, תמונה של עולם פנימי כך גם ניו יורק של "יום גשום" אינה ניו יורק של היום. היא אוסף האסוציאציות ממאגר שנאסף בקפידה במשך עשרות שנים מילדות בברוקלין דרך קריירה שעברה בעולם התרבות והבידור האמריקאי, רוויה בזיכרונות, הכרויות, כעסים ומעורבות ברבדים הגועשים של הקולנוע ההוליוודי ומשויפת בחיים האינטנסיביים של ניו יורק שלו. זוהי הסביבה החברתית שלו אליה הוא מתייחס כבר שנים, העולם השבע, ה"תרבותי", המתוחכם והמשופשף, הנפוח, האינטלקטואלי שהמודעות העצמית שלו מסתכמת לעיתים בעיקר בנפיחות של ריקנות.
העולם הפיסי הזה מצטלם היטב בסרט בעדשתו של הווטרן ויטוריו סטוררו באופן נפלא ומעוצב כל כך. בדירות המפוארות של אפר ווסט סייד, במלונות המעוצבים בעושר מוגזם, בסנטרל פארק הקסום, ברחובות העמוסים אנשים במטריות ובמזג האוויר האפרורי, הגשום שמעניק לכל הסרט ארומה חלומית, ערפילית ולא ריאליסטית. ובתוך העולם המעוצב הזה מתרוצצות להן עוד ועוד דמויות, חלקן במרכז הסיפור וחלקן כאלה המצטרפות לעלילה, לעיתים כדי לצאת ממנה אחרי כמה דקות, ממלאות תפקיד זעיר שעוטף את הסיפור ומשאירות זנב מתנפנף להיתפס בו. אלן אוהב לגייס כוכבים שבאים לרגע וכאן הוא עושה את זה עם לייב שרייבר, ג'וד לאו, רבקה הול, דייגו לונה, צ'רי ג'ונס וסלמה גומז, בין השאר.
בקווים מאוד כלליים מדובר בקומדיה רומנטית, למי שמחפש מסגרות להתלות בהן, אבל הגבולות שבהן תוחם אלן את הדמויות שלו נפרצות מידי פעם במהלך הסרט. גטסבי וולס (טימותי שלמה) ואשלי אנרייט (אל פנינג) הם זוג צעירים שלומדים בקולג' ויש להם ירח וכוכבים בעיניים. גטסבי הוא בנם של שניים מעשירי ניו יורק והוא סטודנט חופשי שלא החליט עדיין באיזה תחום יתרכז ובינתיים הוא מרוויח היטב במשחקי פוקר. אשלי רוצה להיות עיתונאית והיא כותבת למגזין המקומי של הקמפוס. כשנופלת לידה הזדמנות לראיין את רונאלד פולארד, במאי מפורסם של סרטים אמנותיים היא יוצאת לניו יורק מלווה בגטסבי שמכין להם, כניו יורקר מלידה, יום כיף עם סדר יום שכולו פינוקים במלונות, במסעדות ובמוזיאונים של העיר הגדולה. השניים מגיעים לעיר ואז משתבש הכול כשאשלי נסחפת לעולם השאו ביזנס וגטסבי מחפש מעשה ופוגש את אחותה הצעירה של מי שהיתה פעם חברתו.
זאת נקודת המוצא של הסרט שכולו הוא ניסיונות של רדיפה ובריחה, של פגישות ופרידות, של תקוות ואכזבות, של חיבובים וחשבונות, גם של אלן בעזרת גיבוריו עם הסביבה שהוא מכיר כל כך. הוא מרווה את הסרט כולו בטקסטים עוקצניים, משעשעים, טובל אותו באזכורים לימי הזוהר של הקולנוע ההוליוודי, לסרטים הבלתי נשכחים, לשחקנים הגדולים מהחיים ומושך גם את "ניו יורק בגשם" אל מתחת לאותה מטריה שקופה ונהדרת של הקולנוע שהעולם גדל למרגלותיו. ברישום הקולנועי שלו על אותה מפית בית קפה, הוא מנסה לצייר בסגנון של הוליווד הקלאסית, על ההגזמות שלה, על המלאכותיות שבה, על חוסר הריאליזם שלה, מתגאה ופורסת עולם גדול ויפה מהחיים. עולם מקביל ומרוחק שכולנו נרצה לברוח איליו ולהיות חלק ממנו.
אלן אמנם מתרפק, אבל לא יכול שלא לעקוץ. והרעל נמזג כאן בעונג המתפשט על המסך, בחיוך שיש בו נימה לא מבוטלת של ציניות ורוע לב ביקורתי. מאשימים את אלן במיזוגניות, טענה שהיתה גם הבסיס לכמה ביקורות קטלניות במיוחד ממבקרות נשים. הדמויות הנשיות כאן הן קלות דעת, מופקרות, בוגדניות, יצאניות, היסטריות. נכון במידה, אבל גם הגברים לא יוצאים טוב – רכלנים, חמדנים, מרוכזים בעצמם, חסרי מוסר. אלן מחלק את הבוז שלו לבני האדם באופן שווה. אבל הכול טובע כאן בכל זאת ברומנטיקה מתוקה, מדללת, מספקת את הצרכים לסיום המצופה המחבר גבר לאשה ויותר מזה למקום.
במגע הקסם שלו הוא עושה כאן לניו יורק מה שעשה לברצלונה, לפריס, ללונדון ולרומא במסעותיו הקולנועיים ברחבי אירופה. ואם יש חשק כלשהו אחרי הסרט להגיע לניו יורק, הוא כמעט אינסטינקטיבי. הסיור של הגיבורים בתערוכת האימפרסיוניסטים במוזיאון המטרופוליטן והרגעים מול הציורים של רנואר, מעצימים את התחושה.
אי אפשר להתעלם מהרעש והכעסים שעורר הסרט הזה, בייחוד לאור האשמות חדשות לכיוונו של אלן שבקעו בימים בהם התפוצצה פרשית הארווי ויינשטיין. החרמת הסרט ע"י המפיקים, מניעת הפצתו בארה"ב, התנכרות של חלק מהשחקנים והרבה ביקורת אכזרית אופנתית שלה זכו אלן והסרט עצמו. על אף כל אלה, "יום גשום בניו יורק" הוא סרט שחבל להתעלם ממנו. אינו הטוב בסרטיו של אלן, אינו חשוב במיוחד. אבל יש בו עונג מסוים שחובבי הנוסטלגיה ומי שמאמין ביכולות של יוצר גדול יחמיצו אם יחמיצו.
"יום גשום בניו יורק" – 8 בסולם אורשר
A Rainy Day in New York