"יסטרדיי" – זכותם של ג'ון-פול-ג'ורג'-רינגו לעולם עומדת, 9 בסולם אורשר. גידי אורשר

כבר שנים מתנהל בין המומחים לספרות ותאטרון הויכוח האם וויליאם שייקספיר כתב את המחזות שלו או אולי מישהו אחר ובעצם, האם היה בכלל מישהו כזה, וויליאם שייקספיר. אחרי מריבות וטענות וטענות נגד הוחלט להקים וועדת מומחים שתבדוק ותחליט, פעם אחת ולתמיד מה הן העובדות הנכונות. ישבו החברים ודנו מערב ועד שחרית ולבסוף יצא עשן לבן בהחלטה שהיתה מקובלת על כולם, להלן. ובכן וויליאם שייקספיר אכן לא כתב את המחזות המיוחסים לו, אבל בדיוק באותן שנים באנגליה חי אדם אחר ושמו וויליאם שייקספיר והוא היה זה שכתב את היצירות האלמותיות.

נזכרתי באגדה האורבנית הזאת תוך כדי טלטולי נפש לאחר הצפיה ב"יסטרדיי". האוקסימורון הקולנועי שמצמיד את דני בויל של הקולנוע ההיפר אקטיבי הנושק לא אחת בפנטסיה עם הנינוחות המחייכת והרומנטית של ריצ'ארד קרטיס. האחד במאי והשני תסריטאי ברוב זמנם. אני חייב לאמר כאן ועכשיו, מיד בהתחלה, שיצאתי מהסרט וכולי ריגושים. ניגונים שנשתלו בי מימים של התבגרות בתל אביב של שנות השישים-שבעים התסיסו לי את מחזור הדם עד דמעות. זאת התגובה האוטואימונית שלי לשירים כמו "Let It Be ", "something", "eleanor rigby", "the long and winding road", "היי ג'וד", "here comes the sun" וגם " i want to hold your hand" ו" she loves you’ המוקדמים יותר וכמובן , איך לא "yesterday". ואלה הם רק חלק מארסנל קיומי של 17 שירים שחוזרים לחיים בסרט, בגרסת כיסוי בהחלט לא רעה של היימיש פטאל בתפקיד הראשי כפטרוס הקדוש של החיפושיות, השליח הנאמן שנשלח לעולם שלא הכיר את הרביעיה האלוהית כדי להפיץ את המוסיקה שלהם. והחיפושיות, כפי שהודיע ג'ון לנון הרי היו יותר פופולארים מישו עצמו.

אחרי ההתלהבות שתדבק ללא כל ספק בכל מי שהחיפושיות הן חלק מה DNA שלו (ואיזה בן תרבות אינו כזה) ובעת הניסיונות לסנטז לביקורת קולנועית את המפעל האנגלי המגוייס הזה התחילו להעיב על השמחה כמה מחשבות שיש להן קשר עם מבנים של תסריט, הגיון והתכנות. וגם, כמובן ניסיונות להעריך את מקומו של הסרט על ציר הזמן של הקולנוע.

להלן, על פניו רעיון משעשע ומעורר עיניין ואולי גם יותר. מה היה קורה אם חלק מעוגני הציוויליזציה שלנו לא היו באים לעולם. במקרה של הסרט – עולם ללא קוקה קולה, הארי פוטר, ברית המועצות והביטלס. ובכן, כנראה שלא כל אלה השפיעו באופן שווה על חיי תושבי כדור הארץ במאה השנים ויותר האחרונות. קוקה קולה הוא כנראה המשקה הנלגם ביותר מלבד מים, אבל תמיד תהיה לנו גם פפסי. הארי פוטר אמנם משך מיליוני ילדים בחזרה לקריאת ספרים, אבל גם ג.ר.ר.טולקין אינו קוטל קנים. החיפושיות ? נכון הגדולים ביותר, אבל לא לשכוח את "האבנים המתגלגלות", למשל. רק בריה"מ אכן שינתה מסילות ההיסטוריה של אוכלוסיות הגלובוס ויעידו עשרות מיליונים ששילמו את המחיר…

אבל הרעיון שנראה מלבב בתחילה, לא מחזיק בעצם מים אחרי חיוכי הפתיחה. נכון שהעולם המקביל שפורסים בפנינו קרטיס ובויל הוא עולם נטול חיפושיות. איש מהחברים של ג'ק מאליק (פטאל) ולמעשה אף אחד (זולת שני תמהונים שמופיעים לפתע, נעלמים וחוזרים לקראת הסוף) מלאוסטופט אנגליה דרך מוסקווה ועד לוס אנג'לס לא מכיר את ג'ון-פול-ג'ורג'-רינגו ואת שיריהם. וזאת האפשרות של הצעיר כהה העור מעיירת החוף הנידחת שהרביעיה האלוהית ויצירותיה מתנגנים רק בליבו לשחזר את המילים והמנגינות, להתחיל להתלות בדרך לפסגה ביכולות המופלאות של גדולים ממנו.

הבעיה היא שאנחנו, הצופים באולם, מכירים גם מכירים את השירים, את חשיבותם, את מקומם המרכזי באבולוציה של המוסיקה העולמית. בשבילנו זאת פעימת דופק, נשמת אפנו.  ואם מזדחל דבר מה להכרתנו, זאת אולי תחושה מתגברת של אירוניה דרמטית שפותחת פער גדול מידי בין הקהל באולם לבין הדמויות על המסך. הסיטואציה כאן שונה לחלוטין, למשל ממהלך העניינים ב"איזה חיים נפלאים", שם מעמת קפרה את ג'יימס סטיוארט (בתפקיד ג'ורג' ביילי המנסה להתאבד) ואת הצופים כאחד עם עולם מקביל אחר שבו הגיבור לא היה קיים כלל כדי להוכיח גם להם וגם לו את החשיבות בהמשך חייו.  ונכון גם שכך מודגשת שוב נצחיותה של אמנות גדולה שתמיד היא עוצרת את הצופים-מאזינים כדי להפעים ולהתרגש למולה. ולא חשוב מתי. אמנות גדולה היא אבסולוטית, נצחית בכל זמן ובכל מקום. הנה תובנה אחת.

ואולי הסרט, על ההתחכמות הבסיסית שלו מנסה להציע לנו אופציה גם בהתחקות אחרי משובותיה של המוזה בעיצוב המעשה האמנותי. מי יודע אם בזיכרונו של בטהובן לא הדהדו צליליו של מלחין שמימי קדום שאנחנו והעולם לא מכירים ולא נדע על קיומו. ומוצארט, איך בגיל כל כך צעיר כתב יצירות גאוניות כאלה ? או שייקספיר את שייקספיר, ואורסון וולס ? איזו דמות מטפיזית לחשה על אוזנם ?

ואולי הכל קשקוש ובעצם יש כאן בדיחה מתמשכת שמנסה להחליק לנו בקלות סיפור פשוט של קומדיה רומנטית שמנסה לעקוב אחרי הקשר שבין צעיר אנגלי, מוסיקאי לא יוצלח במקור וצעירה המאוהבת בו מאז ימי בית הספר ופשוט "לא נמצאת בטור הנכון", כדבריה. אלי אפלטון (לילי ג'יימס) מנסה למשוך את הקשר האפלטוני בינה ובין ג'ק בתפקיד המנהלת האישית, מארגנת לו הופעות דלות מתעניינים ומסיעה אותו לכל מקום והכל מתוך אותה אהבת נעורים שלא פגה. הוא מתייחס אליה כמו אחות, ולא מבחין באותות החיבה הנוספים שהיא משגרת איליו. כדרכה של קומדיה רומנטית זה ישתנה כאשר , לאחר ההצלחה האדירה בעקבות הפרסום שלו כיוצר השירים הכי יפים בעולם, הוא יבין שהיא בעצם היסוד האמיתי היחיד בחייו. האם זה יהיה מאוחר מידי ? לסוף הסרט ולחוקי הז'אנר פתרונים.

כמו שקרטיס עשה בהצלחה רבה ב"נוטינג היל" ובכמה וכמה סרטים אחרים שכתב וכמו שבויל עשה ב"נער החידות ממומבאי" (שהיה, בסופו של דבר סיפור על נער המכיר נערה, מפסיד אותה ולבסוף זוכה בה, בנוסף לסיפור תהיה על מקורות המוזה שלו – ידיעותיו שעזרו לו לחצות את התחרות "מי רוצה להיות מיליונר") כך גם בסרט הזה שניהם זורמים אל איזור הנוחות של הקהל. כל אחד והקצב שלו כל אחד והטמפרמנט המקצועי שלו. קרטיס מנתב את התסריט אל חופיה המוכרים של הקונוונציה ובויל מרעיד את הסירה בתזזית ויזואלית. פטאל סימפטי גם אל מול התהילה המשבשת חשיבה רציונאלית, לילי ג'יימס שמדליקה נר בחלונה לאהוב שיחזור חביבה וקיית מקינון כאמרגנית האמריקאית הטורפת מגזימה בשטיקים שהיא מביאה לקולנוע (ולא לראשונה) מ- SNL . שם היא כוכבת אמיתית. אד שירן, הוא עצמו, כזמר הכוכב שמציע לג'ק הזדמנות ראשונה לחשיפה עולמית מוסיף כנות לדמותו.

סרט קטן עם רעיון שאמנם נמס מהר, אבל על כולם ובגללם, השירים של החיפושיות. תמיד זאת חוויה מרגשת ומפעימה לפגוש אותם מחדש ולהיווכח שוב בנצחיותם.

"יסטרדיי" – 9 בסולם אורשר
Yesterday

רוצה לשתף ?