הזיקנה אינה תמיד סיבה לנכות רוח ולפסימיות משתקת. כאבים בעמוד השדרה כנראה דווקא כן. פדרו אלמודובר שמטאטא אל מסך הקולנוע את הזיכרונות שלו טבולים בכאבים פיסיים והתנהלות מלנכולית הוא ההוכחה הנוכחית ויעיד כל מי שצפה בסרטו האחרון בינתיים "כאב ותהילה".
אין דוגמאות רבות של יוצרים היפוכונדרים, ואולי כאלה הלוקים באמת בשורה של כשלים גופניים שמתהדרים בריש גלי במצבם הרפואי. המוכרים בהם הם כמובן וודי אלן מהקולנוע וג'רום ק. ג'רום של הספרות. כזכור, האחרון מעיד על עצמו ב"שלושה בסירה אחת" שעיון באנציקלופדית המחלות מוכיח לו שהוא לוקה בכולן, זולת, אולי עווית הרחם (בתרגום אחר מדובר ב"ברך המשרתות"). אלמודובר שהיה במשך 40 השנים האחרונות ה"יהושוע פרוע" של הקולנוע העולמי, בוודאי הקולנוע האירופאי ובוודאי בוודאי הקולנוע הספרדי הוא האחרון שהיינו מצפים ממנו לגנוח על חוסר היכולות התפקודיות שלו בגלל כאבי פרקים, מיגרנות, חיכוך חוליות או נדודי שינה. וכשמדובר על חוסר יכולת תפקודית מדברים כמובן בעיקר על בצורת מתמשכת בעבודתו כאיש קולנוע. אבל כנראה כשמשבר יצירה מקהה את היכולות וכשהסרטים האחרונים המצטרפים לטור הארוך של כמעט 40 סרטים, רובם נפלאים מגלים רמות מדאיגות של צליעה, זה הזמן כנראה לעצור לרגע, להביט אחור ולבדוק. הבעיה היא שהאנליזה העצמית גם היא כבר אינה חדה, מהפנטת, סונטת ואפילו לא מעניינת ומקורית, חומרים שהוא עצמו הרגיל אותנו בהם.
יש ב"כאב ותהילה" הרבה כאב, רובו אגב פיסי ומעט תהילה. כאב בגידת הגוף והסתלקות הנפש. יש בו גם הרבה מרכיבים שכבר פגשנו בסרטים קודמים, גם הם צבועים באדום אוטוביוגרפי. ילדות בלה-מנשה עם הכובסות ליד הנהר, התבגרות בצילה של הכנסיה שאיתה עשה חשבון מר בכמה מהסרטים הנוקבים שלו, ימי ולילות הסער האסורים במדריד תחילה תחת צילו המאיים של פרנקו ואח"כ בבכחנליות השחרור ממנו. יש לא מעט נטילות מסרטים ותמות קודמות שלו שעשו אותו אחד הבמאים הבולטים של סוף המאה ה – 20 ותחילת המאה ה – 21. כן, מאלמודובר אנחנו דורשים יותר, האמנות שלו הפכה לאמת מידה לרבים אחרים, למודל לחיקוי והתייחסות והיום זה נראה לא טוב כשהרף נופל גם נמוך יותר מהגבהים אליהם התרגלנו לעופף איתו.
אם הסב המייסד של הקולנוע הספרדי היה לואיס בונואל (בתחילה בשיתוף עם סלבאדור דאלי), קרוב לימי התשחורת הסוריאליסטים של הקולנוע האילם והמדבר והאב הקונפורמיסט היה קרלוס סאורה תחת מכבש הפיקוח של פרנקו, הנכד הסורר הוא אלמודובר. אצלו זה קרה בזינוק אנרכיסטי לבריכה הגועשת של חוגי האוונגרד והמחתרת של האמנות במדריד שהפך במעלה השנים לשחיה צורנית מסוגננת מאוד במים המתוקים של הממסד. חביב המורה.
לנוחות, לפרסום ולאפשרויות הלא מוגבלות יש כנראה השפעה מרסנת ולמרות שאלמודובר נלחם ברוב השנים בנטיה הטבעית להירגע, המזג הקסטיליאני הסוער כנראה לא אפשר לו להגיע אל המנוחה בקלות. הנשיכות בממסד של הכנסיה, של החברה השמרנית, בצביעות הפוליטית לא פסקו אבל הלסתות ננעלו בלחץ הולך ונחלש בדרך מהאנרכיה למלודרמה ולטלנובלה. אבל איזה יופי, איזה סגנון, אילו דמויות, בדרך כלל.
את אלמודובר קשה להאשים, אם בכלל בשתי תכונות לפחות – חוסר מקוריות ומלנכוליות. וכאן, דווקא בסרט שאמור להיות האישי ביותר שלו הוא משחרר את שתיהן במינונים גבוהים שמטשטשים את חדות היצירה שלו. כמי שידע היטב להתחמק מבורות השיגרה הסמיכה של הטלנובלה בסרטים קודמים ולהפוך אותה ל"תפירה עילית" של דימויים קולנועיים, כאן הוא נופל ובעוצמה אל תוך הקונוונציה, לפחות במבנה של הסרט. במצעד הזיכרונות. הללו חוזרים איליו ברגעים של איבוד הכרה, אם מתוך שינה או בעת שאיפות אדי ההרואין, הסם אליו הוא בורח כדי להשתחרר מרגעים של כאב. והסידור הלינארי והמיושן הזה פשוט מאכזב.
ובחלומו, המשותף איתנו, הוא חוזר באופן הכי ראשוני וברור שיש (בייחוד למי שמכיר את הביוגרפיה שלו, ומי לא בעצם?) לתמונות שכולנו הכרנו. הפריימים נקיים, מעוצבים, יפיפיים, האדום נוכח בכל אחד מהם אבל בהם הכל צפוי, מוכר, ממוחזר. החלוקה הזאת, המכאנית, במעברים הבלתי פוסקים בין עבר להווה והדרך שבה הם מונחים על המסך, כמו כמות הדמויות המצומצמת יחסית משאירים טעם פרווה של תאטרון מצולם, של מחזה שבא במקום המעוף האפשרי של הקולנוע. הקיר הרביעי נסגר על הצופה והרגשת החרות נאנסת. זה בא לביטוי באופן ברור בסצנה הארוכה שבה אחד משחקניו הוותיקים מעלה בתאטרון מחזה יחיד שכתב, שכולו מונולוג אישי וחושפני המבוצע לפני קהל על במה שעליה אמנם יש מסך, אך זה נשאר כמעט כל הזמן לבן וריק.
בניגוד לפיתולים העלילתיים של רוב הסרטים הקודמים שלו, "כאב ותהילה" דל מאוד בהתרחשות. סלבאדור, במאי המתקרב לגיל 70, סובל מבעיות רפואיות רבות, חלקן אמיתיות וחלקן פסיכוסומטיות ואינו מסוגל לתפקד. חייו מתנהלים לאיטם בעיקר בדירתו האפלולית, רווית הרהיטים ויצירות האמנות שרכש במהלך הקריירה הארוכה והמצליחה שלו. לידו נמצאת רק מרסדס (נורה נבאס), חברה-עוזרת אישית המשתדלת לנהל את הצרכים היומיים שלו ומה שנשאר מההתקשרויות שלו עם העולם. הוא דוחה כל בקשה להופיע בפני ציבור והבילוי היחיד שלו הוא בביקורים אצל רופאים.
הזמנה של הסינמטק הספרדי ללוות הקרנה של עותק משוחזר לסרטו הראשון מטלטלת אותו לביתו של השחקן הראשי של הסרט, אלברטו קרספו (אסייר אטקסנדיה) איתו נותקו היחסים עוד לפני 30 שנה, מיד לאחר צילומי הסרט. קרספו פותח בפניו את עולם הבריחה שמציע ההרואין וסלבדור ממהר לשקוע בתלות הולכת וגוברת. לאחר משבר נוסף ביחסים מתיר סלבאדור לקרספו להעלות על במה טקסט שכתב ובאחת ההצגות נוכח פרדריקו (לאונרדו סברדיה), שהיה מאהבו ומוזכר גם בהצגה. השניים נפגשים בדירתו של סלבאדור כדי לסגור מעגלי חיים.
אמא בדרך כלל הרי יש רק אחת, אבל אצל אלמודובר שתיים, שתי ג'נקיטה. האם בצעירותו, המאכלסת את רוב זכרונותיו היא פנלופה קרוז. האם הזאת אנרגטית, אוהבת, מגינה, שומרת ומלווה את הילד סלבאדור בפריחתו הנערית. האם בזקנתה היא חולייטה סראנו והיא מלאת טענות על נטישת בנה את הבית בגיל צעיר, על הזנחתו אותה ובעיקר על אי מילוי ההבטחה שלו להביא אותה למות בכפרה, הפרת הבטחה הרודפת אחרי סלבאדור ברגשות אשמה. למרות שהאם הצעירה זוכה כאן לזמן מסך רב הרבה יותר, הדומיננטיות ברגעים הספורים של האם הזקנה גוברת, גם בזיכרון הצופים. ההלקאה העצמית הזאת, המחלחלת גם היא חלק ממנגנון ההרס העצמי והחנק היצירתי שעוטף את קיומו של סלבאדור.
מי שמחפש סמלים ורמזים יוכל למצוא גם כאלה למשל בהחלטות של אלמודובר לקרא לידיד משכבר, אהוב הנעורים ואחד המקורות ליצירותיו המוקדמות, פדריקו. כן, הרי יהיו רבים שיעמידו את "כאב ותהילה" ליד "8 וחצי" של פליני (ויעשו כך שרות דוב לסרט של אלמודובר…), או ההשוואה בין ציור ישן שצייר שיפוצניק חטוב גוף אי שם במערות בהן חיה המשפחה ונמצא ע"י הגיבור ממש במקרה. זה ה"רוזבאד" של הבמאי הספרדי.
למרות ההסתייגויות מהסרט, לפחות על העבודה הנפלאה של אנטוניו בנדראס אין כנראה ויכוח. השחקן שחייב את הקריירה שלו לאלמודובר מחזיר כאן כפל כפליים ומחזיק למעשה בוירטואוזיות ממש את המפעל על כתפיו. זה בנדרס אחר, מכונס, מינורי, כואב, מקופל. שחקן שמרכז את האנרגיות שלו פנימה, שמקרין את הגסיסה המנטלית והנכות הפיסית במבטים מלוכסנים אל הרצפה. לראות אותו מתהלך בדירתו, נכנס ויוצא באנחה ממונית, שוקע לאחר שאיפות הסם. הוא ללא ספק התבונן היטב באלמודובר, למד אותו היטב.
"כאב ותהילה" הוא, כמו הסרטים האחרים של אלמודובר חגיגה ויזואלית. הכל מדוייק, שקול, מכוון. הכל מסודר ונוצץ ומוקפד. שיווי המשקל של פלטת הצבעים שלו היא שוב, מלאכת מחשבת. ההעמדת המצלמה והתאורה הנמוכה, עזת הביטוי גם הן עבודה של קולנוען מלוטש. המוסיקה גם היא מציעה מרבד של רכות מתחת. חבל רק שכל זה בסופו של דבר לא מרגש. לא מספיק. לא כמו בסרט של אלמודובר…
"כאב ותהילה" – 8 מינוס בסולם אורשר
Dolor y gloria