עשרה ימים בלבלתי לכם את המוח עם סרטים שלא ראיתם, שהוצגו במצעד מעייף מאוד של עשרות סרטים שהוצעו לעולם, בחשיפה ראשונה בפסטיבל הנוצץ מכולם. עכשיו, שעות אחדות לפני נעילה רשמית והענקת הפרסים הגיעה שעת סיכומים. לא יודע מה יחליטו אלמודובר וחבר השופטים שלו. אני יודע מה נראה לי הכרחי וראוי. להלן הסרטים שאהבתי, חמישה מתוך כמעט ארבעים שמסתובבים לי עכשיו במערכת העיכול. אחדים יבואו גם אלינו במרוצה.
ההקרנות הסתיימו, גם אלה המוצעות בהקרנות חוזרות, רוב העיתונאים ואנשי הקולנוע האחרים כבר עזבו, חלקם לפני יומיים, הרחובות משנים את אופיים ונצבעים שוב ביום יומי, הרבה פחות זוהר על הטיילת, אוירה של התפרקות ורק הפועלים שמקימים את התפאורה לטקס הסיום עובדים כאן במרץ רב באולם הענקי על שם לומייר בארמון הפסטיבלים המיותם. עד הפסטיבל הבא.
חלק מהסרטים הזוכים במסגרות המשניות כבר קבלו את הפרסים שלהם. במסגרת המקבילה "מבט מסויים" העניק חבר השופטים בראשותה של אומה תורמן (יפה ומרשימה במציאות אפילו יותר מבקולנוע) את הפרס הגדול שלהם לסרט "איש עם יושרה" ("A Man Of Integrity ") של הבמאי האירני מוחמד ראסולוף, חביב ה"מבט" (זכה כבר בפרס הבימוי על סרט קודם שלו ובפרס הביקורת הבין לאומית על סרט קודם אחר). הבמאי שנדון בעבר לשנת מאסר בכלא האירני עוסק בסרט בשחיתות שהיא חלק גנרי של החברה האיראנית ובגורלו של אדם המסרב לשתף עם המציאות הזאת פעולה ומשלם מחיר איובי ממש. לא צריך לציין שהסרטים שלו, ביקורתיים מאוד על החיים באירן שזוכים להכרה בעולם לא הוקרנו מעולם בארצו.
פרס השופטים (שזה פרס שני) הוענק לבמאי המקסיקאני מישל פרנקו על הדרמה האישית-חברתית שלו "בתה של אפריל" על יחסי השליטה בין אם ובתה בהריון על חייה של האחרונה. פרס השחקנית ניתן ליסמינה טרינקה האנרגטית על תפקידה המשכנע כאם חד הורית המנסה לאתחל את חייה אחרי גרושים מגבר אלים בסרטו המעצבן והוולגארי של הבמאי-שחקן האיטלקי סרג'יו קאסטלייטו "פורטונטה". לטעמי התחרו על התפקיד עוד שתי שחקניות, לטיציה דוש בתפקיד אקספרסיוניסטי וקשה כצעירה מעורערת נפשית שמצליחה לבנות מחדש את הבטחון העצמי ואת חייה העצמאיים בסרט "אישה צעירה" של הבמאית ליאונור שריי, ודאריה ז'ובנר המהפנטת בתפקיד אילנה, הבת הצעירה במשפחה יהודית שחיה בקווקז, המאוהבת בבן המקום בסרט המצמית "קרבה" של הבמאי הרוסי הצעיר יליד הקווקז קאנטמיר בלאגוב. הסרט, אגב שהיה לדעתי הטוב ביותר בקטגוריה של ה"סרטן" ואחד מחמשת הסרטים הטובים של הפסטיבל כולו לא זכה כאן בשום פרס, לדעתי משום שמצפה לו פרס "מצלמת הזהב", הערב.
בפרס "הנראטיב הפואטי" (מה זה, לעזאזל?) זיכו השופטים כנראה מחוסר ברירה, את סרטו הנפוח והמעצבן והיומרני של השחקן-במאי הצרפתי מתיו אמלריק "ברברה" המציע עיסוק בביוגרפיה של הזמרת הצרפתיה המפורסמת. בפרס הבימוי זכה האמריקאי טיילור שרידן על סרטו " Wind River " העוסק בנסיונות לפענוח פרשית רצח המתרחשת בשמורה אינדיאנית.
הערב יחולקו הפרסים במגרש של הגדולים, מתחת לעצי הדקל – אחד מזהב וכמה וכמה של כסף. פדרו אלמודובר הבלתי צפוי יושב בראש חבר השופטים השנה והשאלה אם יתחבר לימיו הראשונים, הפרועים והמאתגרים בקולנוע או השמין (קצת) והפך להיות קונפורמיסט. נכון שהתוצאות נשמרות בסוד עד ההכרזה מעל הבמה הגדולה, אבל מי שמסתובב היום בשדה התעופה בניס כבר יכול לשער את התוצאות. הזוכים קיבלו הודעות שכדאי להם לחזור לקאן.
לא רוצה להתנבא, כמו כמה בלוגיסטים שלא מגיעים לפסטיבלים ומוצצים את הידיעות שלהם מהעיתונות העולמית (וכך גם הניחושים שלעיתים, כמו עלילות הסרטים שהם מפרסמים, רחוקים מהמציאות) על הזוכים, אבל לפייבוריטים שלי בהחלט מגיע כאן אות הצטיינות.
אם זה תלוי בי, הדקלים השנה ידברו בעיקר רוסית. שלושה הם הסרטים הטובים שהגיעו מרוסיה שראיתי בקאן השנה : "LOVELESS" של אנדריי זוויאגינצב היה פיסת האמן , המאסטרפיס הראשון שראיתי בפסטיבל, המשך מצמרר לאתגר שהבמאי הנפלא הזה מעמיד בסרטיו בפני הטבע האנושי בסיפור משפט שלמה בהיפוך אכזרי ומקפיא מוסר. המשפחה הגרעינית מתפרקת וההורים מעמידים את הבית למכירה. גם מציאות וגם המשל שלה. שני ההורים כבר הכינו לעצמם את האלטרנטיבות – לאב יש מאהבת צעירה בהריון מתקדם ולאם יש מחזר עשיר שיתמוך בגחמותיה הכלכליות. היחיד שנותר שבור הוא בנם בן ה 12 שישלם את מחיר הפרדה. איש מההורים לא רוצה בו. והוא ינקום בהם בכל כוחו. אצל זוויאגינצב, כמו ב"השיבה", "הגרוש", "אלנה" ו"ליויתן" יש עיניינים של הורים וילדיהם ואין חמלה. גם לא בסרטו הנפלא הזה.
סרגיי לוזניצה שהביא לנו בעבר את "בתוך הערפל" לאחר שורה ארוכה ומרשימה של סרטים תעודיים לא מציע גם הפעם טיפה אחת של אופטימיות בסרטו העלילתי החדש "יצור עדין" המתרחש בתוך האכזריות הקיומית של הפיאודליזם הרוסי. היצור העדין היא אשתו של אסיר שחבילה ששלחה לו לכלא חוזר אליה ללא כל הסברים. משום שבסניף הדואר של הכפרון העלוב שבו היא חיה אינה יכולה לקבל תשובה, היא מחליטה לנסוע לעיירה העלובה והרחוקה בה ניצב הכלא. בדרכה באוטובוס, ברכבת, ברחובות העיירה, ובשערי בית הסוהר היא פוגשת את רוסיה הנשחקת תחת הגלגלים הכבדים, הלא אנושיים, האכזריים ואטומי הלב של הביורוקרטיה שחוגגת את נצחונה על אשפת האדם הגרוסה עד דק מסביב. שום דבר לא מציל את האריסים הכנועים מדריסה זולת השתיה והשכרות ואולי גם השינה, המציאותית והסמבולית. נורא לראות בני אדם החיים בתנאים שכאלה ומרתק לראות את ווסילינה מקובצ'בה חדת הפנים וענקית העיניים החוצה, כמעט ללא מילה את המציאות המעוותת הזאת.
הסרט השלישי לא מוקרן בתחרות אבל זהו סרט ראשון לקנטאמיר בלאגוב, עליו כתבנו כבר כאן ומבחינתי הוא "דקל הכסף" של "מצלמת הזהב". יכולת לעצב מציאות של משפחה יהודית, נטע זר בסביבה עויינת של נוצרים ומוסלמים על גבול הקרבות בצצניה, עם תזכורת קשה בצפיה של השחיטות של דאע"ש, עם יחסים מורכבים בתוך המשפחה, דילמה של פרידה ונטישה, אהבה וחובה והכל עם שחקנים נהדרים ודרמה מצולמת מקרוב קרוב ומצליחה לחדור לקרביים.
עוד שני סרטים היו לנפלאים בעיני, שונים לחלוטין באופיים. "Wonderstruck " של טוד היינס המחבר סיפורם של שני ילדים באגדה קסומה המתרחשת בשני מישורים שעיקרה חיפוש אחרי הורה נעלם בחיים של שני ילדים, בשתי תקופות שונות. האחת המתרחשת בסוף שנות העשרים מביאה את סיפורה של רוז, ילדה מתוקה, חרשת הגדלה בבית אב קפדן שאמה זנחה בניו ג'רסי ויצאה לחפש קריירה של שחקנית בעיר הגדולה. הילדה מחליטה לברוח מהביית ולנסוע לניו יורק כדי לחפש שם את האם האבודה. הסיפור השני מתרחש בסוף שנות השבעים וכאן הגיבור הוא בן, ילדון ממנסוטה שאמו החד הורית נספתה בתאונת דרכים, שמתחרש בעקבות מכת ברק הפוגעת בו והוא יוצא לניו יורק לחפש את אביו שלא הכיר מעולם, בעקבות כתובת של חנות ספרים אותה הוא מוצא בין חפציה של אמו.סיפור נפלא על אהבה והחיפוש אחרי האושר, על חברות, על אחריות, על יוזמה ובעיקר על אהבת הסינמה שהאנושות חייבת לה כל כך הרבה.
שונה לחלוטין הוא ” The Killing Of A Sacred Deer " (אם תרצו "כצאן לטבח") של הבמאי היווני יורגוס לאנטימוס ("שיני כלב" "הלובסטר") שמציע משל מסוגנן על הנושא "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה", שוב בנסיון לעסוק באחריות האישית והמשפחתית הזולגת מדור לדור. משפחה בורגנית, אב מנתח מצליח, האם בעלת חברה ושני הילדים יפים וחכמים ולתוכה חודר צעיר תמהוני שמתקרב מידי ומתחיל להוות איום קיומי. הסרט שמזכיר את "הניצוץ" של קובריק, מקרב אותנו אל האימה שלב אחרי שלב אבל בביטחון מקפיא עם תצוגת משחק מוקפדת מאוד שלקולין פארל וניקול קידמן בתפקידה הטוב מזה שנים .
סרט מעניין מאוד, נסיון ליצירת קומדיה הוא "הריבוע" (או "הכיכר") של הבמאי השוודי רובן אוסטלונד שמותח סטירה למשך שעתיים וחצי, יותר מידי ארוך, בשורה של סיטואציות המתחברות איך שהוא לסיפורו של מנהל מוזיאון מודרני המנסה לארגן תערוכה של אמנות קונספטואלית ומסתבך עם כל מיני צרות פרטיות ומקצועיות בדרך. ביקורת נוקבת על האמנות העכשוית , על הבאורים האינטלקטואלים שאין מאחריהם דבר, על מצגות השוא, על הטלפון הסלולארי כחמצן מודרני ועל הפערים בין הבורגנות לבין החיים בזבל של פושטי היד.
סרט שזכה כאן לרוח גבית חזקה הוא "120 פעימות לב בדקה", סרטו הלוחמתי של רובן קאמפילו העוקב אחרי פעילות אני ה ACT-UP בצרפת של שנות התשעים, הימים של ראשית המודעות למחלת האיידס. קבוצה של פעילים אקטיביסטים פורצת לבתי ספר, אוניברסיטאות, מפעל לתרופות ומפגינה ברחובות עם מיצגים לקידום המלחמה במחלה הנוראה, בימים שעדיין לא הפכה לעיניין ציבורי. הסרט ארוך מידי, פטפטני מידי עם המון ויכוחים פומביים של הפעילים, אך יש בו גם כמה רגעים של חסד אנושי נוגע ללב. המבקרים הצרפתים אהבו.
עוד כמה שעות נידע כמה מהסרטים הללו יזכו לכבוד הראוי להם. רובם, אם לא כולם, אגב, נקנו להפצה בארץ או יגיעו לאחד משני הפסטיבלים הגדולים שלנו.