נתריע מראש – הנה סרט שלא מתאים לכל הצופים, סרט קשה, מטלטל, בלתי פתור. סרט מהפנט בסגנון של "תינוקה של רוזמרי", "פסיכו" ו"הניצוץ", משפחה של סרטי אימה מיוחדים במינם. קולין פארל וניקול קידמן מכפרים על הופעה קודמת משותפת ומבישה בסרט של סופיה קופולה ובארי קוגאן הצעיר נהדר ממריא לתהילה אמיתי בתפקיד שלא מהעולם הזה. למי שמחפש בקולנוע את המיוחד והלא שיגרתי. 9 בסולם אורשר.
אם זה סיפורה של איפיגניה במיתולוגיה היוונית שמצא ביטוי בטרגדיה המוקדמת מאוד של אוריפידס ואח"כ בכמה וכמה וריאציות בתאטרון, בקולנוע ובאופרה או סיפור העקדה בספר בראשית בתנ"כ שלנו ואולי גם בפרשת בת יפתח הגלעדי בשופטים, המצע לסיפור משפחת מרפי בסרטו המטלטל של יורגוס לאנטימוס נמתח מתחת לאגדות אלה שסובבות את חופי הים התיכון בדרמות מוסר קטלניות במיוחד. בכל המקרים יש מוסר השכל, למרות שהריאליזם הוא מהסיפור והלאה. גם משום שברובם ההתחייבות היא בין אדם לישות אלוהית (או אלילית) אמורפית וגם משום שמדובר כאן בהתנהלות המנוגדת לאינסטינקט הקיומי. אבל משל הוא משל.
לאנטימוס הופך את בסרט שלו את האלוהים לגחמה אנושית, משהו שבין חולשה להתנשאות, אבל העונש על אלה נשאר הנורא ביותר. אפילו אם על הוצאתו לפועל מופקדת דמות מטפיסית, עלומה, לא ברורה, פתורה ומוסברת עד סופה.
משפחת מרפי היתה יכולה להיות מודל לחיקוי. האבא סטיבן הוא קרדיולוג מצליח, עינייני וקר קרח שמנתח את חוליו בלי להרגיש דבר. הכל מקצועי, הכל מדוייק, הכל מתחיל ונגמר בדיוק על פי התכנון. על פי הפרקטיקה שלו המנתח לעולם לא נכשל בעבודתו. אם יש מקרה כזה והחולה מת, זאת אשמת המרדים. אמא אנה היא רופאת עיניים בעלת קליניקה מצליחה שמחזיקה את המשפחה קרוב ודואגת לחינוכם המוקפד של שני הילדים.
קים היא הבת המתבגרת, בת 14, חובבת מוסיקה ומשתתפת במקהלה, מצטיינת בכתיבה וזה עתה חוותה את המחזור הנשי הראשון שמכניס אותה לעולם הנשים הבוגרות. היא אחראית בבית על הוצאת הכלב לטיול בערב. בוב הוא הבן הצעיר, גם הוא תלמיד מעולה, מגדל שיער למורת רוחו של אבא, רוצה להיות גם הוא קרדיולוג אבל כדי לרצות את אמא מספר בנתיים שבחר ברפואת עיניים, כמוה. הוא אחראי על השקית הצמחים מחוץ לבית הפרוורי המטופח.
החיים במשפחת מרפי מסודרים, מהוקצעים, מוקפדים, יש אהבה, יש כבוד הדדי והכל מתקתק בטמפרטורה נמוכה ובלי זעזועים מיותרים. רק עננה אחת מתקדרת בשמיים הבהירים ומאיימת להציף את המשפחה בממטרים של צער, דמעות וצורך להחלטה נוראית, ואולי גם באיום קיומי. קוראים לו מרטין והוא נער בן 16 שהופך להיות גורם מרכזי שישפיע על גורלה של המשפחה. מרטין הוא בנו של אחד החולים של סטיבן, חולה שלא שרד את הניתוח ומת על השולחן. סטיבן, כנראה בנסיון לכפרה פותח למרטין צוהר בלוח הזמנים של המשפחה והצעיר דוהר פנימה עם כל הכעס ותחושת הנקמה כדי להעמיד את המרובע האנושי הבורגני בפני דילמות נוראות לקראת מציאות של הרס וחורבן.
יש לי בעיה עקרונית עם סרטי אימה. לא מבין את האפיל של אנשים שמבתרים אנשים אחרים בסכינים, גרזנים או מסורים מכאניים, לא נהנה מדמויות שנעות בין חיים ומוות כדי להכחיד את האנושות. הויזואליות הפיסית המדממת בכמויות המלווה בצווחות על המסך פשוט לא מדברת אלי. אבל אם מדובר באיום שיש לו קשר עם התנהלות אנושית (או בלתי אנושית) הקשורה בטבע האדם גם אם הוא לא בן אדם והאימה היא פנימית, לעיתים פסיכולוגית ולעיתים מטפיסית או מופשטת, אז אפשר אולי להתחיל לדבר. אין הרבה דוגמאות לסרטי אימה נפלאים אבל אם נזכור את "פסיכו", של היצ'קוק, "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי ועוד כמה סרטים שממשיכים את דרכם של הסרטים הנפלאים בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ("הקבינט של דר קליגרי" בעיניים של צופה בעשור השני של המאה הקודמת כדוגמה) והסרט האפל, להלן סרטי אימה כבקשתי.
"להרוג אייל קדוש" הוא אחד מסרטים אלה. תבשיל אנין העשוי בידי אמן מיומן שיודע בדיוק את המינון של מרכיבים ריאליסטים וסוריאליסטים, של הגיון ודמיון מהביל. נכון שזה לא שווה לכל נפש ולא מעט צופים יעזבו את האולם בהרגשת גועל, החמצה ואפילו כעס. בעיקר משום המכאניות המכוונת של חלקו הראשון, האיטי במכוון ואולי משום שהפתרון לא מוצע כאן בסופו של הסרט. ואולי יש כמה אפשרויות ואולי אין פתרון בכלל. אבל ההרגשה של שרירים מכווצים, ההולכת ומתגברת במהלכו המתוחכם של הסרט, אינה מרפה גם ימים רבים אח"כ. חוסר הפשר מתסכל אמנם אבל מדרבן לנסיון להבנה, לאחות את הקרעים, לפצח את החידה. וזה אחד התפקידים של אמנות אמיתית. להטריד, לזעזע, לטלטל.
לאנטימוס עושה את זה בערמומיות רבה. עבודת מצלמה מהפנטת, מצלמה נוכחת שנמצאת כמעט כל העת בתנועה, עוקבת אחרי הדמויות, אורבת להן, מתקרבת ומתרחקת בדולי או בזום, לא מניחה. החללים בהם מתרחשת העלילה נקיים, מסודרים, סטריליים (יגידו, השפעה של קובריק ובייחוד ב"הניצוץ", עוד סרט אימה נפלא), השיח בין הדמויות כולו בלחש ללא אינטונציות וכאילו ללא רגש. משפטים שנורים בצרורות ובניגון מונוטוני. ומסיקה מקפיאה המלווה את ההתרחשות כאפקט קולי מהפנט.
גם השחקנים מבצעים כאן את תפקידיהם בהענות ובאיפוק נפלא. מרטין הוא קולין פארל המתקן כאן את הרושם הנורא שעשה בסרט קודם שלו עם קידמן "הפיתוי" של סופיה קופולה, מצליח להדחק לדמות המשתנה בקיצוניות מחלקו הראשון לחלקו השני של הסרט ולשכנע אותנו בהתמודדות המאופקת שלו עם האיום שהמיט על משפחתו. ניקול קידמן מזמן לא היתה כל כך טובה בדמות המסובכת של אם שצריכה להגן על גוריה ומוכנה לעשות הכל לשם כך תוך שהיא טבולה בגחמות מיניות ומשלבת סערת נפש איומה עם איפוק בנסיון להשאר הגיונית ברגעים בלתי הגיוניים. והילדים, חמודים, יפים, מעוררי סימפטיה ורגש המתנפץ על התדרדרותם הפיסית אל גורלם הצפוי. ועל כולם בארי קוגאן הצעיר, הוא מרטין בהופעה בלתי נשכחת, גאונית ממש של דמות שמתחילה את חייה על המסך כדמות תלותית ומסיימת אותם כמפלצת פסיכוטית בלתי אנושית ובלתי פתורה.
"להרוג אייל קדוש" הוא מסע קשה, מסובך ומתעתע המוצע רק למי שמחפש משהו שונה, לא שיגרתי, מיוחד במינו. זה לא סרט שבאים איליו כדי ליהנות, לברוח מקשיי החיים למשובות הקולנוע. זה סרט שכמו המשברים שטלטלו את ספינותיו של אגממנון בדרך לטרויה, יטלטלו גם את הצופים בו. ולמי שרוצה לגעת בקצה, הסרט מומלץ בעיניים פעורות לרווחה.
"להרוג אייל קדוש" – 9 בסולם אורשר.
The Killing of a Sacred Deer