מי שאמר קולנוע רב תרבותי ולא ראה, שיהיה שר התרבות. אחרי סיפורי הפזורה הבדווית, האשה הפלסטינית, וקצת לפני סיפורו של שומר בארים מדרום הארץ ומאבק על הסדר הטוב בנמל אשדוד מגיע סיפור נוסף מהמגזר החרדי כדי להוכיח את רב הגווניות של הקולנוע הישראלי. עוד סרט מבית היוצר של רמה בורשטיין שחצתה בקלילות את משבר ההצלחה של הסרט הראשון ומביאה לנו סיפור על אמונה. לא לברוח – יש גם זכות לרומנטיקה ויש גם הרבה הומור ואנושיות. 9 בסולם אורשר.
לא לשכוח שהקולנוע בראש ובראשונה הוא חלון ראווה. זה המקום שבו יוצר הסרט מעצב ומלטש את המסרים שלו להציגם בדרך האפקטיבית ביותר. באופן המושך והמפתה ביותר כדי להפיצם, למוכרם, להעבירם הלאה.
אחד הרגעים המרגשים ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים לפני שנים היתה הצגת הבכורה של "האושפיזין", סרטם של הבמאי גידי דר ושל היזם, התסריטאי והשחקן בתפקיד הראשי שולי ראנד. האולם הגדול של הסינמטק התיך לשעה שתי אוכלוסיות שלא יכולות היו לגור בצותא בהזדמנות אחרת. וכך חציו של האולם היה צבוע בשחור החליפות והכובעים של נציגי החברה החרדית מירושלים שבאו לחלוק עם ראנד שלהם את החג הפרטי שלו, וחציו של האולם היה רווי צעירים וצעירות בלבוש חושפני, כמו כל שנה בקיץ בערבו של יום מהביל של החברה החילונית, אנשי הקולנוע וידידים. אני זוכר שליאה ואן ליר, אז הכוהנת הגדולה של הסינימטק הירושלמי התמוגגה מנחת, ולא רק היא.
באותה הזדמנות עלה לבמה הרבי של ראנד החוזר בתשובה, רב חסיד חרדי וזרק פצצה לאולם. "הקולנוע והתאטרון" הוא אמר "הם האמנויות החשובות ביותר כיום ואנחנו תומכים בשולי ובחברים שעשו את הסרט ולכן גם הסכמנו שהצילומים יערכו ממש בשכונה שלנו, ולכן אנחנו גם מעודדים את הפעילות האמנותית שלו". דברים אמיצים, פורצי דרך. אבל, אחרי הצפיה בסרט הנפלא ההוא, גם לא בלתי צפויים.
ראנד והרבי שלו הבינו את הכוח המניפולטיבי של הקולנוע לשנות דעות, להעביר תפיסת עולם. הסרט של שולי (ודר, כמובן) היה בראש ובראשונה צינור להעברת מסרים נוחים וחשובים, חד ערכיים מבחינתם. חלון ראווה למכירת רעיון ופריצת מחסום שעומד בין שני העולמות – העולם הסגור ומאיים של החברה הדתית-חרדית ומולו החברה החילונית הפתוחה. "האושפיזין" היה הפתיון ששלחו החרדים בכיוון החילונים, איזה פתיון מתוק. העולם החרדי הצטייר כעולם מחבק ומתחשב, אנושי וחיובי ואילו שני נציגי המגזר החילוני היו שני פושעים שברחו מהכלא ובאו לנצל הכנסת אורחים ולעשות בלגן. לא יודע כמה מבין לובשי הטישרטס והג'ינס הרהרו באופציה לבדוק אופציה…
רמה בורשטיין היא ללא כל ספק יוצרת קולנועית מוכשרת מאוד. "לעבור את הקיר", סרט שני שהיא מניחה על המסך מעורר עיניין רב ויהפוך כנראה גם הוא ובצדק להצלחה קופתית שתשקף אהדת הקהל. בדיוק כמו סרט הביכורים שלה "למלא את החלל" שבו הוכיחה את יכולותיה לעצב מציאות, לבנות מצבים דרמטיים ולהפיח חיים מרתקים בשורה של דמויות, בעיקר נשיות. בורשטיין הוכיחה שהיא יכולה לדלג בלי בעיה על משבר הסרט השני ולהמשיך בדרך הנכונה להפגין את יכולותיה וכושר ההבחנה שלה בצעידה הבטוחה בעולם החזרה בתשובה, אליו הגיעה לפני כ – 17 שנים ומתוכו היא פועלת גם היום.
למרות שהסיפורים שלה שאובים מחיי היום יום של העולם החרדי-חסידי, היא מכוונת את דבריה אלינו, בחוץ, אל העולם החילוני בתקווה לנטוע בנו חלק מהערכים לאורם היא חיה ומתפקדת. תגידו שגרירה של העולם הסגור ההוא, תגידו מסיונרית, יש לסרטים שלה טעם של פיתוי למרות הביקורת המרומזת פנימה בעיקר על מעמד האשה בחברה החרדית המזוגה בהם. תמונת עולם של סדר שנקבע היכן שהוא מלמעלה שהוא, בסופו של דבר, סדר כפוי אבל בעל הגיון מסויים. לפחות למי שמוכן לחסות בצילו.
שני הסרטים סובבים, לפחות על פי בחירת הבמאית, ליד מציאות שהיא כנראה עולם ומלואו לאשה החרדית – עולם הנישואין והחתונה. אבל אם סרטה הראשון היה סרט על הקרבה, נערה צעירה שנקראת ע"י משפחתה להנשא לגיסה המבוגר יותר לאחר מות אחותה כדי לשמור על התינוקת שנולדה לאחות ליד המשפחה, הסרט הנוכחי הוא על אמונה. מיכל, גיבורת הסרט היא חוזרת בתשובה כבר לא צעירה שארוסה מודיע לה ב"טעימות" לקראת החתונה שהוא פשוט לא אוהב אותה. האירוסין מתבטלים אולם מיכל מחליטה שלמרות שנשארו רק ימים ספורים עד לאירוע היא תקיים את החתונה אפילו שעדיין אין חתן חדש. המסע האנושי-מורט העצבים שהיא עורכת לאורכו של הסרט, ממש עד לדקה האחרונה הוא החיפוש אחרי המיועד.
מיכל מלאת אמונה שהיא תצליח ובאופטימיות שאינה נשברת היא חוצה שורה של מועמדים שכל אחד מאכזב אותה כבר בפגישה העיוורת אותה מארגנת לה השדכנית השכונתית. ברגעים של פקפוק היא נוסעת ללהתחזקות באומן, להשתטח על קברו של הרבי ושם היא פוגשת את נציגו של העולם האחר – זמר מצליח, סקסי ופופולארי שגם הוא מדליק ניצוץ של תקווה בליבה ובלב הצופים. באופן פרדוקסאלי, ככל שמתקרב התאריך הקובע והאופציות הולכות ונמוגות מתחזקת בליבה של מיכל האמונה, ואולי גם הדרישה למחוייבות של ההוא מלמעלה לסדר לה שידוך, בכל זאת. ודרכן של אמונות וסיפורי פלאות חסידיים כאלה להתגשם. בקולנוע קוראים לזה – האפי אנד.
בורשטיין יודעת שהציבור שלה לא זקוק לחיזוק בנושא האמונה. זה האויר שנושמים בסביבתה. אבל הציבור שלה אינו בהכרח הקהל שלה, הצופים אליהם היא מכוונת ואליהם היא פונה. לנו, החילוניים המופקרים הרי אין אמונה בלב ולכן אם תוכל לזרוע כמה זרעי פקפוק בעזרת החריש הדרמטי-רומנטי המלוטש שלה, מה טוב. וגם אם לא, אפשר יהיה לחזור הביתה עם סיפוק והכרת תודה מצד המפרסמים…
בורשטיין ייודעת שבאגדות כאלה אין מקום לחומרת סבר ולכן, בתסריט כתוב היטב ובסרט מבוצע לעילא ולעילא היא מערבת את שאריות הקומדיה הרומנטית שלא הרבה מסוגה הופקו בארץ (לפחות לא במסגרת מקצועית ומוערכת) עם לא מעט מתח שהולך ומתעבה ככל שמתקרבת סצנת החופה. כל כך הרבה מתח שלדעתי הקפיץ אפילו נשבר ברגעים האחרונים בשל סיבוב אחד או שניים יותר מידי. כמו בסרטה הקודם הגברת בתפקיד הראשי עושה נפלאות, כנראה בעזרת מגע הקסם של בורשטיין כמנטורית. אז היתה זאת הדס ירון העדינה והשברירית שזכתה בכל פרס אפשרי בספקטרום וכאן זאת נועה קולר החזקה והאסקטיבית בתפקיד ראשי ראשון בקולנוע ביכולת וירטואוזית ובמנעד אנושי ורגשי מדהים. גם היא כבר קיבלה את הנקודות שלה כפרס השחקנית ב"אופיר" ובפסטיבל חיפה.
מיכל של קולר היא אשה מפוקחת, למרות האמונה. היא חזקה ורכה בעת ובעונה אחת. צינית ותמימה, אסרטיבית וכנועה. היא סינטזה נשית שהעולם החרדי ובורשטיין נביאת הקולנוע שלו היו רוצים להציג לעולם. היא נכנעת לתכתיבים ובועטת בהם, עצמאית ומוותרת, חולמת ומבצעת, אשת לפידות והסוררת שאולפה. קולר מצליחה בחצי חיוך ועם דמעה קטנה להיות כל הצדדים האנושיים הללו יחד והדמות של מיכל שעושה את הסרט מונחת על כתפיה האמינות. לידה צוות תומך של נשים וגברים – מעירית שלג, רוני מרחבי ודפי אלפרן ועד עמוס תמם ועוז זהבי מלאי החן.
כשאוספים את כל המרכיבים – כולל צילומים נכונים ואפקטיביים של עמית יסעור, עריכה חכמה של יעל חרסונסקי והפקה תומכת ומחבקת של אסף אמיר, להלן סרט שלא רק עובר את הקיר, אלא גם מצליח לשבור אותו ולחדור עמוק ללבבות הצופים. סרט "פיל גוד" שמשיג את מטרתו הראשונית – חשיפה וסימפטיה לעולם מעורר חשש והתנגדות. אם תהיה לו השפעה גם מעבר לכך, רק הזמן יוכיח. בנתיים – תיהנו.
"לעבור את הקיר" – 9 בסולם אורשר.