"מועדון הנשים השקופות" – הפיל והבעיה הביורוקרטית, 9 פלוס בסולם אורשר . גידי אורשר

לפני ימים אחדים קראתי בוואלה את הסיפור העצוב-מרגש על מעידתו של גור פילים ממפל ידוע לשמצה, בפארק הלאומי קאהו יאי שבתאילנד, שהובילה למותם של חמישה מהחברים הנוספים לעדר שניסו להציל אחד את השני. כעת, הפילים שנותרו יתקשו לשרוד: "זה כמו לאבד חצי מהמשפחה שלך". האחריות ההדדית האינסטינקטיבית עד מוות של הפילים וחיות אחרות נדפקה כנראה אצל הרבה בני אנוש במעלה האבולוציה בעיקר בגלל עניין הביורוקרטיה. נהרות הנוהלים הגועשים שהקמנו מסביבנו כביכול כדי להקל ולסדר את חיינו מטביעים לעיתים קרובות את האנושיות שלנו, את הרחמים, את החובה לעמוד זה לצד זה בעת צרה.

נכון, לא כולם. עדיין נוכל למצוא את הבודדים שאצבעם תקועה בסכר האכפתיות כדי להמשיך ולהרגיש בצלם, אולם נדמה שככל שעובר הזמן והביורוקרטיה מרימה ראש דרקוני כדי לשרוף את הטוב והאכפתי, כך צבה האצבע בחומה ונחלשת. זה המאבק שבין המיקרו והמקרו. בין האנושי, היחיד לבין חוק המספרים הגדולים, והסטטיסטיקה. ועל פי אותה סטטיסטיקה, אמרה לי פעם חברה אם ראשך בקרח ורגליך באש, סטטיסטית אתה במצב של טמפרטורה נורמאלית.

את הדגל הפוליטי הזה, של מי שעדיין רואה את האדם בתוך ההמון, את היחיד, השקוף, הנאנק בחוסר ובעוני ובצורך מול ומתוך חברה שחולפת אדישה בעיוורון מוסרי ובחוסר עניין ובמשיכת כתף, מניף הפעם לואי ז'וליאן פטי בסרט שהוא אולי אחד המקסימים, החשובים והמטלטלים של הקולנוע עכשיו, בוודאי הקולנוע הצרפתי.

פטי, במאי משנה בכשלושים סרטים בכל הז'אנרים ובמאי עצמאי בארבעה פרויקטים משלו מצטרף כאן לחבורה קסומה ונערצת של במאים שהפכו משוררי הדלות, מעמד הפועלים ומטה ובניהם קן לוץ' ומייק לי האנגלים, פיטר מולן הסקוטי והאחים דרדן הבלגים, בין שאר המעטים. במעשים קולנועיים שלו, כמו כאן הוא מספר את סיפורם של אלה שהחברה מנצלת, מגלגלת בזבל, מתעלמת במהלכים של קפיטליזם חזירי או סתם נבזות קיומית. ב"דיסקונט" מ- 2014  הוא מספר על חבורת עובדי סופר העומדים להיות מפוטרים, דווקא החלשים בהם, שמחליטים לגנוב מצרכים מהחנות ולמכור אותם במחיר מופחת. ב"קרול מתייה" שנתיים אח"כ הוא מביא לנו את סיפורה של רופאה המועסקת בחברה שהנהלתה דורשת ממנה להשתתף בניסיונות לנצל את יכולותיהם, בריאותם וזכויותיהם הרפואיות של עובדיה ולדחוף אותם עד מעבר לגבולות המותר וההגיוני. הדילמה האישית של הרופאה היא האם לשתף פעולה או להישאר נאמנה לערכיה המקצועיים.

העמדה המוסרית של פטי ברורה וזולגת מכל דקה בסרטיו והיא מהדהדת גם בכל תמונה מסרטו החדש "מועדון הנשים השקופות" או במקור "הבלתי נראות" ("Les invisibles "). הסרט נכתב וצולם בעקבות ספרה של קלייר לאז'ני שעסק באותן נשים חסרות בית וגם כאן נאבק היחיד אל מול ממסד אטום, אכזרי, עיוור וביורוקרטי. במקרה הזה המאבק הוא בתוך הממסד, אולם את המחיר משלמות, כרגיל אותן דמויות שלא יכולות להרים קול זעקה, שעל גבן מתנהל המסחר הלא אנושי של ויכוחים תאורטיים והחלטות סטטיסטיות.

שלוש עובדות סוציאליות מנהלות בית מחסה יום לנשים חסרות בית. הן אמנם הדמויות החזקות והיציבות בסרט, אולם גם כל אחת מהן מביאה עמה גם את סיפורה האישי המכביד על ההתנהלות היום יומית. מידי בוקר נפתחים השערים אליהן מתכנסות האומללות מהרחוב למקלחת, מעט מזון, מחסה חם ואולי גם נמנום קצר. בערב הן צריכות לעזוב ולחזור לאוהלים שלהן, לקרנות הרחוב, לחוסר הסיכוי שלהן להשתלב בחיים. את מעט העזרה והאהבה וההבנה הן מקבלות במעון אבל מחוסר תקציב הוא עומד להסגר. הפתרון העירוני הוא להעבירן למוסד אחר, מרוחק מאוד שאין סיכוי שהנשים תגענה איליו. מנהלת המעון מחליטה על דעת עצמה לעשות מעשה ולפתוח מעון חליפי שבו תוכלנה הנשים גם לחיות, גם לישון וגם לנסות לשקם את חייהן, כל אחת והמקצוע שהיה להן לפני שנזרקו לרחוב. ההתלהבות גוברת על המכשולים אולם הביורוקרטיה מתערבת, כדרכה.

את הרעיון הסוציאלי-אנושי-מובן מאיליו מעביר פטי בקולנוע מרתק, מהפנט, תזזיתי, פוליטי שמחזיר אותנו לרעננות הנפלאה של הימים הראשונים של הגל החדש הצרפתי. אותו פרץ של קולנוע חי שחילץ אותנו לרגע מהסביבה הבורגנית בה טבע הקולנוע הצרפתי קודם לכן ואליה שקע שוב בשנים הרבות שעברו מאז. הסרט עשוי רובו ככולו מצילומים מקרוב של הנשים המאכלסות את הסיפור, מקטעים המעמידים אותנו קרוב מאוד לדמויות וכך גם להזדהות אינסטינקטיבית איתן. עובדות סוציאליות כמו המטופלות שלהן. הוא עובד במהירות מאחת לשניה, מסיפור אחד לאחר, משוטט בזריזות בחלל האנושי המהפנט שהוא יוצר איתן ומשאיר אותנו קצרי נשימה במעקב הנפלא הזה.

נכון שהסיפור מעלה טענה חברתית אדירה, קשה וזועקת אולם הסרט אינו חמור סבר, להיפך. יכולתו של פטי, בעזרת שורה של שחקניות נפלאות, חלקן מקצועיות וחלקן חובבניות (גם כאלה שהיה להן נסיון אמיתי על מדרכות החברה) לבנות מציאות שיש בה לא מעט הומור, חיוך ובעיקר אהבה ואחריות אנושית עושה את הסרט הזה לחוויה אמיתית. עבודה מוקפדת על בנית הדמויות, שיתוף הפעולה עם הנשים המקסימות – כל אחת במגבלותיה יצרו סביבה חיה ותוססת, שופעת תחושה של קולנוע תיעודי ושל ריאליזם נוקב המחייב תגובה.

זה סרט כל נשי. כל הדמויות, זולת שניים שלושה גברים שבאים לשניה הן נשים וכל כך יפה שבמאי גבר יכול היה להיכנס באופן מדויק, אמין וחד כל כך לעולם הזה כדי לעצב אותו מחדש בפנינו. את כל זה מצדיקה עבודת התחקיר המעולה שעשה פטי במשך למעלה משנה בבתי תמחוי ומחסה לנשים, משם בחר מאוחר יותר גם חלק מהשחקניות המגלמות את התפקידים השונים בסרט.

"מועדון הנשים השקופות" הוא סרט ייחודי וחשוב, שיר הלל לאנושיות, לאחריות ההדדית, להקרבה שרק הן יכולות, אולי להציל את החברה המתקרנפת והמסתגרת שלנו. זהו סרט המחייב אותנו להביט, ולו במבט חטוף באנשים ובנשים שנשרו בצד הדרך ולא יתיר לפחות לבעלי המצפון שבנו, להסיט מהם ומהן את המודעות שלנו. סרט מרתק ומרגש !

"מועדון הנשים השקופות" – 9 פלוס בסולם אורשר
Les invisibles

רוצה לשתף ?