"מלון מומבאי" – האימה כבידור, 7 פלוס בסולם אורשר . גידי אורשר

בהתקפת הטרור המשולבת של ארגון פקיסטאני-מוסלמי בסוף נובמבר 2008 במומבאי נהרגו 207 בני אדם מהם 178 הודים והשאר זרים, בעיקר תיירים ונפצעו כ 700 איש. בהתקפה האכזרית והאלימה שארכה שלושה ימים ולילות נפגעו בית קפה הומה תיירים, תחנת רכבת עמוסה, שני בתי מלון , אחד מהם הטאג' מהאל המפואר במיוחד, בית חולים, בית קולנוע וגם בית חב"ד במומבאי.  בסרטו של אנטוני מאראס שחוזר לאותם ימים, סרט העולה עכשיו על המסך שלנו פשוט נגרעות מהמסך עוד ועוד דמויות, ברובן אנונימיות ככל שמתקדמת העלילה המתארת את האירועים במומבאי… אחד ההבדלים בין המציאות לבדיון הוא היחס בו אנו מקבלים את האובדן האנושי הזה המתרחש לנגד עינינו באולם קולנוע ותגובותינו ברגעים המצמררים עצמם של התרחשות אמיתית דומה.

מאראס, בסרט עלילתי ראשון שלו מכניס מבלי דעת את הצופים לדילמות מוסריות כשהחליט לעשות את הסרט. לכאורה זהו סרט אסונות, באותה תבנית מהנה (וגם מענה) בה נוצקו סרטים שהיו פופולאריים מאוד בשנות השבעים-שמונים ימי "נמל תעופה" עם ברט לאנקסטר ודין מרטין, "הרפתקאה בפוסידון" עם ג'ין הקמן, "המגדל הלוהט" עם סטיב מקווין ופול ניומן וזכתה להדהוד והצלחה כמה עשרות שנים אח"כ בסרטים כמו "ארמגדון", "היום השלישי", "מלחמת העולמות", "היום שאחרי מחר" כדוגמאות מייצגות וכטיפה בים. איום קיומי מרחף מעל קבוצת אנשים שיכולה להיות מצומצמת (נוסעי מטוס, אוניה) או עיר שלמה או האנושות כולה. כמה דמויות מרכזיות, בדרך כלל כוכבים מוכרים מאוד לוקחות על עצמן לנסות לתקן את המעוות ולהחזיר הסדר על כנו, חלקן מצליחות בכך וחלקן לא מגיעות לכותרות הסיום. זהו מחיר התהילה ועלות הדרמה. בדרך , כאמור נגרעות לא מעט מדמויות הרקע, אבל הצופים ממילא לא מקבלים הזדמנות להכיר אותן ולפתח אליהם איזו נימה של אמפטיה. קרבנות סטטיסטים בשרותה של הטרגדיה.

המהלך הזה של העניינים הוא כנראה הכרח במציאות המקבילה של הקולנוע, זאת שלעיתים קרובות, אם לא תמיד היא פרי הדמיון והחשש האנושי ההיולי ואין לה מגע אמיתי עם החיים עצמם. אבל המתקפה הארורה במומבאי אכן התרחשה, ואכן אנשים אמיתיים, בני אדם נהרגו שם, 207 איש ליתר דיוק ולכן לערבב את שני העולמות הללו, להשיק את הבדיה הפוטוגנית של הקולנוע עם המקרה האמיתי והמדמם במלון הטאג' מהאל, למשל בו מתרכזת עיקר עלילת הסרט, מעלה שאלות מוסריות של עיסוק קולנועי וזיווגו במסגרת כזאת של סרט אסונות דווקא.

נכון שהקולנוע העלה לא אחת סיפורים דרמטיים, לעיתים טראגיים בעיסוקים הרבים שלו בניסיונות לשחזר את המציאות. הבולט ביותר הוא העיסוק, למשל בנושא השואה. משפילברג ו"רשימות שינדלר" שלו ועד "הבן של שאול" של לסלו נמש. אבל את הסרטים הללו אי אפשר להאשים ולו לרגע בניסיון "לבדר". וזאת ללא ספק כוונתו של מאראס, והאמת שהוא עושה את זה בהחלט לא רע.

כשלעצמו "מלון מומבאי" הוא סרט בנוי מהודק, עם דרמה שמתפתחת נכון, עם הצגה מדודה של הדמויות הראשיות ועם ניהול האירועים ותרגומם הקולנועי באופן שבונה מתח. הקלות הבלתי נסבלת שבה המרצחים מבצעים את המעשים האיומים בקור רוח, הירי ללא הבחנה, נטול הגיון וחסר אנושיות שמזכיר את התיאור הקולנועי של הטבח בבית הספר בפורטלנד אורגון בסרט "אלפנט" של גאס ואן סנט,  הם חומרים דרמטיים שמעוררים את תחושות החרדה והרצון בנקמה שלנו הצופים. גם בחירת הדמויות המרכזיות, טבח המלון, המלצר הנאמן ועוד כמה מאנשי השרות במלון כמי שהחליטו לשמור על חיי האורחים ההולכים ומתמעטים, הזוג הצעיר, האומנת והתינוקת שלהם, המפיונר הרוסי בחבורת האורחים ("האורח הוא אלוהים" – זה המוטו של המלון) ולקראת הסוף גם כמה אנשי משטרה שמנסים לפרוץ למלון כדי לשחרר את בני הערובה. כל אלה ממלאים נכון את הפונקציות שסרט אסונות מניח על כתפיהם. יש סיטואציה אלימה ומסוכנת, יש ניסיונות אמיצים לפתור אותה, יש רגעים הרואים ויש מרכיבים אנושיים מרגשים. לעיתים אפילו מלודרמטיים במיוחד.

ארג'ון (דב פטאל) הוא מלצר שנאבק על מקומו בצוות המלון המפואר "טאג' מהאל", נשוי לאשה אהובה ואב לילד קטן שיוצא מידי בוקר לעבודתו במלון תחת עיניו הפקוחות והמקפידות של השף האחראי אמנד אוברוי (אנופם קר). הצוות מאומן ומתוכנת לתת את השרות הטוב ביותר, המלכותי לאורחי המלון היוקרתי, מאחרון המלצרים ונערי השרות , דרך פקידות הקבלה ועד מנהל המוסד. למלון מגיעים אורחים מכל קצוות תבל ועשיריה, הזוג האמריקאי דייויד (ארמי האמר) ואשתו המוסלמית זהרה (נאזין בוניאדי), התינוקת שלהם והמטפלת הצמודה, המליונר/מפיונר הרוסי גס הרוח ואסילי (ג'ייסון אייזקס) ואורחים מלוקקים נוספים. אל השלווה הנוצצת והיוקרתית חודרת מהחוץ קבוצת טרוריסטים אכזרית, אנונימית כמעט בשבילנו מונהגת בטלפון הפתוח תדיר ושולח הוראות, והם מתחילים לקצור באורחי המלון ועובדיו. הבהלה אדירה, הסיטואציה לא מובנת תחילה, אולם תוך דקות אחדות מובהלים חלק מהאורחים שהבמאי והתסריטאי חפצו ביקרם לאגפים שמורים של המלון. אבל גם שם לא בטוח והטרוריסטים משתלטים, תוך קצירת קורבנות הולכים ורבים על עוד ועוד חדרים ואולמות.

המשטרה בהלם, עסוקה גם באירועים נוספים בעיר, כוחות מיוחדים מהבירה עדיין לא יצאו למומבאי והכאוס בשיאו. זה הזמן למבצעי גבורה של העובדים, של ההורים הצעירים וגם של כמה שוטרים אחראיים.

כסרט אסונות שמהלך אימה גם על הצופים המוגנים באולם הקולנוע, הסרט פועל היטב. הפטליזם שהוא חלק מהז'אנר, זה המבלבל בין המושגים של שכר ועונש, שמטיל את הגיבורים למערבולת של אימה גם בלי שחטאו (אלא אם להיות עשיר ולחיות נפלא זה חטא…), שמאיים כל הזמן על כל אדם ללא קשר למעשיו, הוא המנוע להתרחשות גם כאן. המפתח בין חיים למוות. אבל מעבר לכך, ולריגושים המידיים אין בסרט שום נתבך נוסף לטפס איליו. לא אמירה פוליטית, לא היגד חברתי ולא תובנות מוסריות. ולכן , אחרי הכל ובסופו של דבר, הוא נשאר ריק ומאכזב במידה רבה.

ככזה, כסרט ש"משחק לנו בבטן", אולי יש בו סיבה למפגש. כ"סרט המשחק לנו בראש", הוא חסר ערך וחבל. אפשר היה לנצל אותו לעשות את החיים הקשים מסביבנו, לעיתים חסרי הפשר, למשהו טוב ומועיל יותר. והקולנוע היה יכול לבוא כאן לעזרה.

"מלון מומבאי" – 7 פלוס בסולם אורשר
Hotel Mumbai

 

רוצה לשתף ?