"מלך האריות" 2019 – עוד פעם אנימציה ולא אחרת… גידי אורשר

את "מלך האריות" בגרסתו המודרנית והמשופצת, שוב מבית דיסני הממחזרת את נכסיה המוכרים והנמכרים ביותר עדיין לא ראיתי והסיכוי גדול שגם לא אראה. מכיוון שנשרו ממני כבר מזמן כאלה מחויבויות הוריות והנכד נמצא ממילא רחוק, אין לי שום כוונה להשתכשך בבתי הקולנוע המציגים את הסרט בצווחותיהם של המוני דרדקים שנדחקים למופע האור קולי הזה בחסדי המזגן, עמוסים  בחביות פופ-קורן וכוסות ענק של קולה מסוכרת. ובהקרנות המוקדמות על כל מוזמניהם המזדמנים הקולניים אף הם אינני משתתף כבר שנים רבות. ולכן שורות אלה לא יציעו ביקורת על הסרט אלא ינסו לבדוק דבר או שניים באשר להגדרתו ע"י כמה לא מביני דבר שלטענתם זאת "גרסת הלייב אקשן של סרט ההנפשה מ 1994"…  ואת העובדות המספקות בעניין הצלחתי ללקט מהטריילרים והפרסומות המפוזרות היום על כל אמצעי התקשורת.

על הטעות הקיומית הזאת אחראים בראשונה אנשי יחסי הציבור של דיסני שמפרסמים בעמוד המכירות והמידע באינטרנט את העובדות השגויות. וכנהוג במקומותינו בשנים האחרונות, העיתונות ממחזרת את האינפורמציה הפגומה המוגשת לעוסה לפתחה, אינה בודקת את אמינותה ואינה משנה דבר, כנראה מתוך בורות ופזיזות יתר ובהעדר אנשי מקצוע אמיתיים שיבררו בה וישיבו מושגים וידע נכון על מכונם.

ובכן, "מלך האריות" בגרסה החדשה שביים ג'ון פאברו לדרישת אולפני דיסני הוא בהחלט סרט הנפשה, אנימציה במינוח הלועזי. הוא בשום אופן אינו "לייב אקשן", מונח שמוגדר אפילו בוויקיפדיה הנגישה של ההמונים "בתעשיית הקולנוע, הטלוויזיה והפקות וידאו אחרות, המונח לייב אקשן (Live action, מילולית: "פעולה חיה") מתייחס לצילום, דיגיטלי או בפילם, שלא באמצעות הנפשה קלאסית או ממוחשבת, אם כי הן לעיתים משולבות בעריכה בנוסף לצילום. "

רוצה לאמר ה"לייב אקשן" הוא צילום של סרט המנציח מול עדשותיו ישויות פיסיות ממש :  בני אדם, חיות, תפאורות או נופים מציאותיים, קיימים שאפשר לראות אותם בעיין ולגעת בהן. העולם האמיתי, מה שנקרא. כל אימז' מלאכותי אחר אם זאת סדרה של ציורים המתחלפים במהירות מול העיניים במקרה של האנימציה הקלאסית, מארג של צילומי בובות ב"סטופ פריים" או בוודאי במקרים של שורות קוד שיוצרות את התמונות באופן דיגיטאלי בטכניקות המודרניות, זאת אנימציה. הנפשה, כשמה היא הפיכת עצמים דוממים על ציר הזמן של הקולנוע לאשליה של תנועתם וכביכול מתן בהם דימוי של גופים חיים.

ואכן הסרט רווי חיות העוטפות בכל צבעי הדרמה את הסיפור על סימבה גור האריות שיוצא להילחם בזמר על כתרו בממלכת החיות כיורש של אביו מופסה אל מול דודו סקאר שמנסה לנשלו ולתפוס את מקומו. סוריקטה, חזיר יבלות מצוי, עוף טרופי ארוך מקור, צבוע, קוף מנדריל וכמובן שורה של לביאות מכל הגילים מאכלסים את המסך העמוס בהמון תנועה ורגש וכוונות טובות ורעות וכנראה גם לא במעט מסרים פוליטיים אקטואליים. אבל כל אלה הם אחרי הכל תרגום ויזואלי דיגיטאלי לשורות קוד מבית היוצר של המחשב הכל יכול היום. אלוהים חדש שבורא לנו ולעצמו עולמות על פי דרישה ובקונפקציה.

שום גדוד של מאלפי חיות לא נדרש כדי להפעיל את עשרות היצורים עם הנראות הריאליסטית לחלוטין לבצע את פקודותיו של פבארו הבמאי ולהיענות לדרישות צלמו כלב דשאנל. שום אריה על אמת לא שאג ואף קוף לא השמיע קול, צבוע לא צחק וחזיר לא נחר, לא בטייק הראשון ולא בחמישי בתיבת נוח ממוחשבת זאת. הקולות היחידים שנשמעו כאן והוצמדו לאחר מעשה היו של הכוכבים שגילמו את הדמויות הממוחשבות, האפקטים וכמובן המוסיקה של הנס זימר . אבל שורות שורות של מתכנתים, אנשי מחלקות הארט, הסאונד, האפקטים הויזואלים, מחלקות האנימציה והעריכה הממוחשבת, מאות שמות התלויים באיזור הקרדיטים רק מוכיחים מיהם האבות הביולוגים האמיתיים של היצורים על המסך.

כדי להיות אורתודוקסים עד הסוף – כל הסינמה כולה, מהימים הראשונים של הלומיירים והראינוע (בעצם עוד קודם, מימי מויברידג' עשרים שנה קודם) ועד ימנו אלה בדור ה CGI היא אנימציה. היא מציעה רק אשלית תנועה של אובייקטים דוממים שהקרנתם ברצף ובקצב מסויים, שנסמכת על כשל נוירולוגי של המוח יוצרת אצל הצופים. זוהי תופעת "התמדת הראיה" בגינה, אם מוקרנת שורה של תמונות בודדות במהירות (פעם 19 פריימים בשניה והיום 24 או 25 פריימים בשניה)  ובין אחת לשנייה מוקרן חושך, נוצרת אשליה של תנועה רציפה. הבסיס של עקרון התמדת הראייה נובע מהפירוש שהמוח נותן לסדרת תמונות קפואות שמוצגות בזו אחר זו במהירות. המוח תופס את סדרת התמונות הזו כאילו היו תמונה אחת, תמונה של תנועה.

מויברידג' עשה זאת לראשונה והרוויח בהתערבות בשאלה האם יש רגע בדהירתו של סוס שבו הוא מרחף מעל פני הקרקע (יש) ואחריו אדיסון, האחים לומייר ועד דיסני ופיקסאר של ימים אלה. כזאת היא הסינמה – סידרה של תמונות סטילס דוממות כשמן שחוברו לה יחדיו, תחילה במצלמה אנלוגית ואח"כ בוידאו דיגיטאלי. כשעץ הראינוע והקולנוע גדל והעמיק שורשיו בתרבות ובבידור העולמי, באו חכמים ופרסו את העוגה, פרקוהו לחתיכות והמציאו את הז'אנרים שיקלו לכולם את החיים. החלוקה הבסיסית היתה בין סרטים תעודיים (לומייר) שהנציחו רגעים מהחיים עצמם ובדיוניים (מלייס) שבנו בעזרת התמונות הנעות סיפורים פנטסטים. פיצול נוסף התרחש כמה שנים לאחר הלידה בין הראינוע המצולם לבין המצוייר, להלן ההטבלה הרשמית של האנימציה כמושג. במקרה הראשון – אוסף של תמונות שמקורן בהתרחשות אנושית ובשני אוסף של תמונות שמקורן בציורים. או במונחים של היום לייב אקשן למול אנימציה.

הקולנוע הוא זירת המפגש בין ניגודים. מוחשי ומופשט, כלכלי ואמנותי, גבוה ונמוך, אוונגרדי ופופולארי וככזה הוא מפגיש גם את עולם הרעיונות והמסרים עם העולם הטכני הנושא אותו למרחקים. וזה התקדם עד בלי הכר בעשרות השנים האחרונות. למעשה ניתן לאמר שהקולנוע נמצא היום בגלגלו- הולדתו בפעם השלישית.  ובכל גלגול, הס פן תעיר, יושב לו מפגש בין צרכים לביטוי אמנותי משמעותי יותר לבין יכולות טכניות משתפרות. בפעם הראשונה זה קרה ב 1895 בירכתי בית קפה בפריס, בהקרנת הבכורה ראשונה אי פעם באופן מסחרי של של אסופת סרטונים (הדקדקנים יגידו שזה קרה כבר קודם בליון, שם נמצא בית החרושת למצלמות של משפחת לומייר). נולדה הסינמה. בפעם השניה זה קרה בסוף שנות העשרים (1927-1929) עם הוספת פס הקול לתמונה והולדת הקולנוע המדבר.  זאת לא היתה תוספת טכנית בלבד, העולם השתנה – שחקנים, במאים וז'אנרים נעלמו ואחרים נולדו.

הפעם השלישית מתרחשת היום אל מול עולם דיגיטאלי וחבירת המחשב כחלק אינטגראלי ובלתי ניתן להפרדה מתהליך העשיה הקולנועי על כל שלביו. והפעם השינוי הוא אולי דרמטי ועמוק מכולם ומחזיר, צחוק הגורל את ההגדרות לנדנן כדי לחפש מחדש את מה שנשאר מאחור. אם בעשרות השנים שחלפו התמונה, שהיתה בסיס לאותה מערכת של אשלית תנועה, היתה אנלוגית – כך או כך אמולסיות כימיות שנמרחו על צלולואיד והיו רגישות לאור ורשמו בדיוק את מה שהועמד לפני העדשה, מעכשיו מדובר ברישום דיגיטאלי. כלומר, שורה של שורות קוד שלא נוכל למשש אותן ביד ורק תוכנות יעודיות יהפכו אותן לפריימים ויזואלים.

נניח לרגע בצד את הסרטים המצולמים בשיטה הזאת ומשתמשים בשחקנים בשר ודם ונראה מה קורה בסרטים שנעשים כולם במחשב. היצורים שמאכלסים את המסך כאמור לא היו קיימים מעולם, אם אלה הדינוזאורים של פארק היורה, הרובוטריקים או הנוסע השמיני. אלה מחליפים דיגיטאלית את הציורים של האנימציה, הם ריאליסטים יותר, מדוייקים יותר ונעשים מהר יותר בעזרת המכונה. אבל זאת אנימציה, סינטטית. אין ולא היו אריות כמו סימבה, מופסה וסקאר. הן נוצרו במחשב.

וזה מחזיר אותנו לטענה הראשית – "מלך האריות" 2019, כמו "מלך האריות" 1994, בשונה, למשל מהחידוש של "אלדין" אינו סרט לייב אקשן. הוא אנימצה. משוכללת, יקרה, מורכבת ובעצם דיסני ופיקסאר המוציאים לפועל לא שינו הרבה. טוב או פחות טוב ? אתם תחליטו, אם יש לכם ברירה, זאת אומרת. במקרה הזה אני, כאמור, לא יכול לעזור לכם. לא ראיתי…

"מלך האריות"
The Lion King

רוצה לשתף ?