תרשו לי להיות נון קונפורמיסט לרגע ולהרהר במחשבה שאולי טוב שפאסבינדר כבר לא איתנו… ומדוע אני מפנטז על הסיטואציה ? משום שפאסבינדר שהיה אחד משלושת הבמאים הכוכבים של גרמניה המתחדשת בשנות השבעים והשמונים, כבר לא יכול לעשות סרטים ולבייש את עברו כמו שעשו השנה בברלין שני עמיתיו – וורנר הרצוג ווים ונדרס. בושה להם, בושה למורשת של הקולנוע הגרמני, בושה גם לצופים שצריכים היו להחשף לחומרים בזויים כל כך כמו הסרטים הנוראים של שני המייסטרים לשעבר.
הראשון שפרץ למודעות היה הרצוג עם "מלכת המדבר", סרט ראווה הסטורי במסורת הכי מעוותת של הקולנוע ההוליוודי הכי נחות של שנות הארבעים-חמישים. זוכרים את השפל של "שמשון ודלילה" עם ויקטור מצ'ור, אחד הבורות האפלים של משחק תוצרת הוליווד ? את התפקיד הראשי ממלאת בנוקשות רבה מי שהיתה פעם שחקנית נפלאה, קוראים לה ניקול קידמן שאחרי הניתוחים הפלסטיים שעוותו את פניה לא נשאר ממנה דבר מעניין. כאן היא מגלמת את דמותה של האנגליה גרטרוד בל (דמות אמיתית) שחצתה את מדבריות המזרח התיכון ואת השנים שבין מלחמת העולם הראשונה והשניה וניסתה להשפיע על החלטות לא טריוויאליות של שליטי האימפריות הבריטיות,הצרפתיות והתורכיות ששלטו באיזור.
הרצוג מציג כאן עבודה קולנועית הנסמכת בעיקר על צילומים מרהיבים בסגנון מגזיני תיירות עם רמת תחכום של גמל ויכולת מינימאלית להבנת הדמויות שלו, ולהוציא כמה בדיחות על האנגלים הנפוחים המפגש הוא עצוב, מרגיז ומיותר לחלוטין. זאת לא עבודה קולנועית הראויה למי שחתום על "אגירה זעם האל", "קספר האוזר", "סטרושק" ו"פיצקרלדו".
להלן סרט דביק, מעצבן, מיותר ובעיקר רע. פורים שפיל שלא עלה יפה.
"מלכת המדבר" – 5 בסולם אורשר.