אני מניח שאם לי צ'נדלר היה מצביע בבחירות האחרונות בארה"ב הוא היה מצביע טראמפ. אבל על פי מצב הצבירה האישי-אנושי-פסיכולוגי שלו, לי בעצם לא היה מצביע כלל, כי באמת לא אכפת לו מה קורה בפוליטיקה האמריקאית. במציאות שמסביבו בכלל. לי הוא פוסט טראומה, מכונס בתוך עצמו ולא נותן לאיש, גם לא לשאר בשר הקרוב לו ביותר, לבן אחיו האהוב להתקרב איליו ולחדור את השריון האטום שיצק סביבו בעקבות אותה טראומה ששנתה את חייו לעולם.
הבמאי האמריקאי קנת לונרגן מסתובב כבר זמן במחוזות הטרגדיה הבין דורית, עוסק בהשפעתם ההרסנית של השברים הנכפים על אדם בעקבות הרס הרקמה המשפחתית העדינה וההכרחית הזאת. כבר בסרטו הראשון "מישהו לסמוך עליו" הוא מציע לנו מפגש עם אח ואחות שאבדו את הוריהם בילדותם , אירוע שהורס להם את החיים, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. בסרטו השני "מרגרט" הוא לוקח אותנו למסע לתוך נפשה של צעירה שתאונת דרכים טלטלה את הווייתה בדרך מילדות לבגרות וגם כאן, בסרטו החדש "מנצ'סטר ליד הים", רודף העבר הטראומטי והטראגי את הדמות הראשית, לי צ'נדלר להמיתו מבפנים ברגשות אשמה עליהם אין כפרה.
לונרגן הוא אחד הבמאים-תסריטאים-מחזאים העולים בשמי הקולנוע האמריקאי וכמי שצמח בניו יורק הוא מציע קולנוע אלטרנטיבי וצנוע שמוציא לשון מול הקולנוע ההוליוודי הפומפוזי והיקר. ואולי רק משום כך זוכה לאהדה רבה כל כך אצל המבקרים. למרות שהנראטיב הקולנועי שלו נסמך מאוד על כאבים של אבדן אישי ומשפחתי, הסרטים שלו מתחמקים בתחכום לא מעט ממלודרמה ורגשנות ובנויים בעיקר על יכולותיו בתחום הכתיבה, עיצוב הדמויות ויכולת ההבחנה האנושית שלו.
גם ב"מנצ'סטר", כמו בשני סרטיו הקודמים, הגיבורים – אולי האנטי גיבורים שלו הם אנשי הצווארון הכחול, אנשי היום יום, המצע האנושי ממנו בנויה אמריקה של הרוב השקט, אולי שקט מידי. כאן אלה הם האנשים שחיים בפריפריה, מנצ'סטר היא עיירה קטנה וקרתנית על חופה המזרחי של מסצ'וסטס, רחובות דלילים, בתים קטנים מעץ, שמיים אפורים ושלג הנערם בחורף. הדמויות שחולפות מולנו הן של אנשים פשוטים, דייגים, פועלים, יושבי בארים שחיים בדלות יחסית בעיקר כדי להתקיים. לי צ'אנדלר, כמו אחיו הבוגר היו בעלי ספינה קטנה עם מנוע מגמגם שבקושי החזיקו את ראשם מעל המיים.
הטראומה ששלחה את לי מחוץ למנצ'סטר, לשמש כשרת בבתים משותפים בפרוורי בוסטון מתרחשת כפלאש באק במהלכו של הסרט. אבל עוד קודם לכך הוא מתבשר כי אחיו שליבו חולה עבר התקף ונמצא בבית חולים. כשלי מגיע, האח כבר לא בחיים והשאיר אחריו את הבית, הספינה הרעועה ואת פטריק, נער צעיר בן 16, בנו היתום. במשרדו של עורך הדין מתבשר לי כי אחיו מינה אותו כאפוטרופוס ואחראי על אחיינו, מעמד חוקי ואחריות שהוא אינו מסוגל לקחת על עצמו, למרות האהבה והתלות שבין השניים. עיקרו של הסרט הוא המאבק הפנימי והחוב המשפחתי המטלטל את לי ופטריק וגולש ומדליק גם את הדמויות מסביבם.
לי הוא אדם פגוע, מופנם שאינו מפגין רגשות. הוא אוגר את הכאב והזעם כמו לבה רותחת מתחת לשכבת מגמה דקיקה המתפרצת מידי פעם כדי לשחרר לחץ, ברגעים של חוסר שליטה עצמית. לונרגן בונה את הסרט שלו מסביב לאותו מזג, סרט מופנם, מכונס בתוך עצמו, מינורי, צנוע. לא תמיד צפוי. הדמויות שלו משורטטות בעדינות ובאחריות רבה. גודל היריעה הקולנועית כגודל המאוויים האנושיים. הבעיה העיקרית שלו היא אורכו, כמעט שעתיים וחצי שבהם הולך לונרגן לכיוונים רבים מידי. די מיותרת, למשל היא הסצנה בה מגיע פטריק לביתה החדש של אמו, שזנחה את המשפחה עקב מצב בלתי נשלט של שכרות ועכשיו פתחה פרק דתי נוצרי חדש בחייה. גם הזינוקים הבלתי נשלטים לעבר ב"פלאש באקים" המבארים את התנהלות הדמויות מדללים לא מעט את הריכוז הנדרש.
במצב זה של התנהלות, אורכו של הסרט מעיק לא מעט והאפשרות לקצר אותו נראית במקום. אבל זאת בעייתו של לונרגן כבר מסרט קודם שלו שגמגם לא מעט לפני הפצתו, בגלל ויכוחים על אורך ופירוט יתר.
הרבה ביקורות ציינו לשבח את הופעתו של קייסי אפלק, האח של בן, בתפקיד הראשי. אפלק מוזכר אפילו כמתחרה בעל סיכויים בתחרות האוסקר המתקרבת. נכון שהוא יוצר דמות מעוררת סימפטיה, רגישה ואטומה כאחת, אבל שעתיים וחצי הוא מסתובב בהבעה חתומה על הפנים, דמותו לא מתפתחת משום מקום לשום מקום – רק הסיטואציה מתעבה מסביבו ונדמה לי שהמעורבים הלכו כאן על פיתרון קל מידי. מישל וויליאמס כאשתו-גרושתו מופיעה לכמה רגעים והיא נפלאה, כך גם הנער לוקאס הדג'ס שנע בין הדחקה של מות אביו לבין הפגנת רגש של אהבה-תלות-כעס על דודו שמתכוון לזנוח אותו.
"מנצ'סטר" מצטרף לסרטים מוערכים על שברו של הגבר הלבן שהוא גם שברה של אמריקה וקשה היה לי להשתחרר לרגעים מזכרונו של הסרט הנפלא של בוב רפאלסון "רסיסי חיים" עם ג'ק ניקולסון. גם שם מתרחשת הדרמה בסביבות עיירה ערפילית וקרה בחוף הצפון מזרחי של אמריקה וגם שם הולך הגבר שבמרכז לאיבוד בשל שבר משפחתי. לונרגן בודאי לקח את הסרט הנפלא הזה לתשומת ליבו.
"מנצ'סטר ליד הים" – 8 בסולם אורשר.
Manchester by the Sea