כבר בדקה השניה למהלכו של הסרט מתבשר ריצ'ארד בראון פרופסור לאנגלית בקולג' יוקרתי ופומפוזי בניו אינגלנד כי הוא חולה בסרטן הריאות, שלב 4 ונותרה לו שנה וחצי לחיות אם יסכים לעבור טיפולים או חצי שנה אם יחליט שלא. ארבע דקות אח"כ, בדקה השישית לסרט בארוחת ערב קרירה מודיעה אוליביה בתו לריצ'ארד ולאשתו ורוניקה כי היא לסבית והפרולוג על מצבה של המשפחה נמשך שתי דקות נוספות כשורוניקה מספרת לריצ'ארד כי היא מנהלת רומן עם הבוס שלו, נשיא האוניברסיטה הנפוח.
אין סצנות, אין דרמות, הכול מכובד, מופנם, תרבותי כיאות למשפחה אקדמית מהמעמד הבינוני הגבוה שצריכה לשמור על נראות. גם לעצמה. ריצ'ארד, אגב חוסך מסביבתו את המידע על מחלתו והיחיד שיודע, בינתיים, מלבד הצופים הוא חברו הטוב פיטר. להלן פתיחה, 10 הדקות הראשונות, של מצב אירוני אופייני שילווה אותנו כמעט לאורכו של כל הסרט.
אני לא כל כך יודע היכן עובר קו הגבול התוחם את שטחי השיפוט של הקומדיה והדרמה ולכן גם לא יודע האם זאת פלשה כאן לטריטוריה של זאת או להיפך בסרט המוזר, האמורפי הזה שמעמיד לנו הבמאי ווין רוברטס בסרטו הארוך השני. חוסר ההחלטיות בולט גם בדרך שבה הוענק לסרט שם. בתחילה זה היה "Richard Says Goodbye" הפך ל" The Professor " ועשה עליה לארץ כ"מסיבת הפרידה של ריצ'ארד", למרות שמסיבה לא היתה כאן. אבל משהו אחד ניתן לסנטז משעה וחצי של תרכובת שאינה מתלכדת למשהו ברור – זה סרט העוסק במוות. יש שיצחקו מהסיטואציה ויש שיקחו ללב. אותי זה בלבל.
אשתדל לא לחזור על קלישאות שמניחות את הסרט בין "אמריקן ביוטי" בגלל קווי אופי והתנהלות דומים של הגבר במרכז העלילה שגם הוא משנה את מהלכיו חודשים לפני מותו, ו"ללכת שבי אחריו" בשל הדמיון באידאולוגיה של שבירת מוסכמות שמנסה הגיבור כאן ושם להטמיע בתלמידיו. זאת בעיקר משום שהחיבור הנ"ל, בניגוד לשתי הדוגמאות דלעיל מעלה כאן לא מעט סימני שאלה באשר להחלטות המקדמיות של רוברטס שגם כתב את התסריט. והשאלות נשארות פתוחות וחסרות מענה – למי בעצם מכוון הסרט ? האם לצעירים חובבי "אמיתות על החיים" המחפשים מורה דרך, גורו שידריך אותם בעצות מועילות שאסף מגחמותיו הוא ? האם לכאלה מתוסכלים המחפשים צידוקים לשבירת מוסכמות ? לאוהבי מלודרמות על משפחות נפרמות ונשברות ? ואולי בכלל למעריצים שנשארו בשלהי דרכו של ג'וני דפ שמשחרר את טיפות הכריזמה האחרונות שלו על המסך ?
ואולי גם וגם וגם.
אם כן, מדובר כאמור בפרופסור שמחליט, לאחר אותה פתיחה דרמטית הנלחשת לעינינו כי מה שהיה הוא לא מה שיהיה ומשנה את יחסו לחיים, להוראה, לממסד בו הוא חי, ויוצא כנגד הצביעות, הנפיחות, השקרים המוסכמים כדי לנפץ אותם וכדי לשתול במודעות תלמידיו את האידאולוגיה הקיומית ה"נכונה". אבל הדרשות שלו מלאות בכל כך הרבה טריוויה סתמית, חלולה ושטחית שקשה להתייחס אל ריצ'ארד כנביא רציני. להלן כמה מהפסוקים במורשת אותה הוא מנסה להנחיל לתלמידיו : "היאחזו בקיום המחורבן שלכם, חברה". או "אל תיכנעו לבינוניות כמו 98% האחרים בעולם". או " תהיו אתם. תהיו שלמים עם מה שאתם ואל תתפשרו על מה שאינכם". עוד ? בבקשה: "בכל רגע אנחנו מרכיבים את הסיפור של חיינו" ו"מדוע אנחנו צפים בדבר המוזר הזה הקרוי חיים מבלי לחיות?"… אם מורה שלי היה מפגין מידה כזאת של יכולות אינטלקטואליות ואבחנות על החיים, אני לא הייתי נכנס יותר לכיתה שלו.
אבל ריצ'ארד, המשחרר את רוב התלמידים שלו מהקורס ונשאר עם מעט מאוד מאמינים מנהיג אותם ברצינות כשהוא מנהל את השעורים הבלתי שיגרתיים הללו בגינת הקמפוס או בפאב הסמוך על בירות וויסקי, לעיתים גם עם ג'וינט ובראוניז מעורבים בגראס ואפילו תוך כדי מין מזדמן עם מלצרית מקומית או אורלי עם אחד מתלמידיו המקורבים. הדרמה הגדולה של אדם שחייו נמסים עליו עוברת לנגד עינינו באופן כל כך אגבי שקשה להרגיש ולו קורת של אמפטיה לאיש הגווע. אינטלקטואל יבש רגשות מייבש גם את התחושות התקועות בדרך מהמסך לצופים. המבט נשאר כל הזמן קר ומנוכר, מרוחק ודי לא אכפתי. להלן מלודרמה שעברה עיקור, קומדיה שחורה שאיננה מעלה חיוך או הרהור פילוסופי או ביקורתי על החיים.
אחרי הכול זה המופע של ג'וני דפ, פעם אחד השחקנים המסקרנים יותר של הקולנוע שהיום נשארו ממנו רק שאריות של פינוק. דפ חוזר אלינו אחרי סיבוב של החלטות מקצועיות שהטביעו אותו בסרטים שרובן היו בשבילו ובשביל הקהל שלו פורים שפיל. סרטי מסכות ודמויות שהאיפור הרב הסתיר את היכולות המסקרנות של פעם. כאן הוא אנמי, רדום, לחשושי, תלוי רוב הזמן באותה הבעה ספק משועממת, ספק כואבת ונראה שהוא מחכה כבר לרגע שבו יצטרך להיפרד לחלוטין מהסביבה אותה הוא מתעב, וגם מהנשים בחייו אותן הוא כנראה אוהב. ככה לפחות מודיע ריצ'ארד לגברות של משפחתו.
רוזמרי דה-וויט כאשתו הצוננת, אמנית פיסול שחיותה מתמצאת בעיקר בשתיית יין אדום מנסה למלא דמות שאין בה הרבה בשר ואודסה יאנג כאוליביה הבת היא הגורם היחיד כאן, באפשרות מוגבלת שמכניסה איזו רוח של אנושיות. את חברו הטוב של ריצ'ארד, פיטר, היחיד שמלווה אותו בחודשיו האחרונים והיחיד שיודע על מצבו וזולג דמעות כל הזמן מגלם דני יוסטון. זה אחד השחקנים הנוראים שאני מכיר העובדים היום בקולנוע האמריקאי. והוא עובד הרבה, גם כשחקן וגם כבמאי. האיש, בנו של ג'ון יוסטון האגדי מצטרף לכמה וכמה צאצאים של במאים גדולים שהחליטו להמשיך בדרכם של אביהם (פיטר פונדה, ניק קסאווטס) ועושים מהזיכרון פלסתר. ליוסטון יש הבעה קבועה והוא נראה לאורכו של כל הסרט כמי שעבר שבץ מוחי ולא שם לב לכך. כנראה גם הבמאי לא מתערב כדי לשנות.
"מסיבת הפרידה של ריצ'ארד" תלוי, מתנדנד על חוט דק המשתלשל מ"למי צלצלו הפעמונים" יצירתו האלמותית של האמינגווי שחייבת מצידה את שמה לפחות, אם לא את רוחה לעבודתו של אחד, ג'ון דאן משורר בן המאה ה- 17 שכתב על האחריות האנושית ההדדית, בייחוד ככול שזה נוגע למוות. "כול מָוֶת שֶׁל אָדָם מַפְחִית אוֹתִי, שֶׁכֵּן חֶלְקִי בָּאֱנוֹשׁוּת, לָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. לְךָ הֵם צִלְצְלוּ." האמינגווי שולח כך אל מותו הצפוי את רוברט ג'ורדן המורה האמריקאי לאנגלית במלחמה אל מול הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד ורוברטס מחזיר אותו לפחות פעמיים אל הספר בכוונה שוודאי אינה מקרית לחבר משמעויות. ולי נדמה שלשימוש ברעיון סמלי-מטפיסי כזה מגיעה מסגרת אחודה ומהודקת יותר, רצינית יותר ובעיקר מעמיקה יותר. כאן רק זה נראה מעניין, בעיקר בגלל הצילום השקול, הסימטרי וכמה הבלחות של דפ, אבל כשהופכים והופכים לא נשפך מהכלי הזה דבר. וכשמקישים נשמע הד חלול.
"מסיבת הפרידה של ריצ'ארד" – 6 פלוס בסולם אורשר
The Professor