"אני חושב שמוסדות הדמוקרטיה שלנו הם דברים נפלאים שעכשיו מאיישים אותם כמה אנשים נוראים". כך מכריז אחד משמונת הנאשמים במשפט הראווה שהחל ב- 1969 בשיקאגו נגד מי שהואשמו בבית משפט פדראלי כאחראים על ארגון המהומות שפרצו שם בקיץ שקדם. המהומות היו פוליטיות, תגובתה האכזרית של המשטרה היתה פוליטית והמשפט אף הוא היה פוליטי. ממשל ניקסון הרפובליקאי שרק החל מרוצתו וג'ון מיצ'ל שר המשפטים שלו, מי שהיה מעורב עד צוואר כמה שנים מאוחר יותר בפרשת ווטרגייט, החליטו לאוורר את כתב האישום שלא הוגש בימיו של רמזי קלארק, שר המשפטים והתובע הכללי של הנשיא הדמוקרטי היוצא ג'ונסון ובעזרתו לנסות ולהחניק את המחאה כנגד מלחמת ויאטנאם והפרת זכויות הפרט באמריקה ולנוע בחזרה לעברו של סדר ציבורי שמרני.
המשפט שהתרחש באולמו של השופט הפדראלי הוותיק מאוד ג'וליוס הופמן (אותו מגלם כאן היטב פראנק לאנג'לה המצוין) גודש את החלק הארי של הפרויקט החדש של ארון סורקין מי שמתמחה כבר שנים בהטמעת ברקים ורעמים של טקסטים וסיטואציות דרמטיות למרקע הטלוויזיוני-קולנועי. אבל למרות הנוצץ והמבריק נשאר כאן טעם די תפל של שטחיות שנובע משימוש יתר בקונוונציות ובעיקר בחלוקה סכמטית לטובים ורעים החונקת כל אפשרות לאפיון אחראי, רב רבדי ואמין של רוב הדמויות.
המהומות האלימות ב 1968 אל מול הועידה של המפלגה הדמוקרטית שנערכה בשיקאגו, אילינוי פרצו בשיאו של עידן טראומטי שעבר על אמריקה כדי לשנות אותה. מרטין לותר קינג, המנהיג של מחאת השחורים באמריקה נרצח. הנשיא קנדי נרצח. אחיו רוברט, התובע הכללי ומי שהיה אמור לרשת את הנהגת המפלגה הדמוקרטית נרצח גם הוא וסגן הנשיא שהחליף את קנדי לינדון ג'ונסון החליט שלא לרוץ לכהונה נוספת בשל מצבו הבריאותי. וכך, לקראת הבחירות באותה שנה העמידו הדמוקרטים אל מול ניקסון הרפובליקאי השמרן את הסנטור יוברט האמפרי החיוור שלא הבטיח שינוי במדיניות המפלגה. המחאה כנגד מלחמת ויאטנאם והדרישה ליישום זכויות השחורים וזכויות אזרח שגברה בכל הארץ הגדולה משכה קבוצות שונות של מפגינים לזעוק מול הוועידה של המפלגה השלטת עדיין ואלה נדחסו ע"י המשטרה המקומית לגראנט פארק. כשנאסר על המפגינים להציג טענותיהם בוועידה ומתוך זעם מתפרץ ניסה אחד המפגינים הצעירים להסיר את הדגל האמריקאי מאנדרטה בפארק וזה היה האות להתנפלות אכזרית של השוטרים על המפגינים. הזעם והמהומות גלשו לרחובות שיקאגו, אלות פוצצו ראשים, שברו רגליים וידיים, גם רימוני גז מדמיע נורו ונזרקו ואפילו המשמר הלאומי נקרא להתערב ע"י ראש העיר ריצ'ארד דיילי, איש המפלגה הדמוקרטית.
"... אם אתה מאמין בצדק… אם אתה מאמין בחופש… תן לאדם לחיות את חייו שלו… חוקים ותקנות, מי צריך אותם…. איך שהוא אנשים צריכים להיות חופשיים, אני מקווה שיום זה יגיע בקרוב. הלא תבוא לשיקאגו, הראה את פניך..." כתבו ארבעה צעירים שהגיעו מארבע מכנפות הרוק'נ'רול לקחת חלק באירועים, נצרפו ל"קרוסבי, נאש, סטילס ויאנג" והביאו לעולם את "שיקאגו", אחד השירים המכוננים משנות השישים. גם הקולנוע נשא את סיפור המהומות שנחקקו בהיסטוריה האמריקאית בכמה סרטים כמו "בעין ערומה" (" Mediom Cool ") הנפלא של האזקל ווקסלר שתיעד ושילב בעלילת הסרט את המהומות עצמן ו"השמונה של שיקאגו", סרטו של פנחס פרי שתסריטו מבוסס על הטקסטים המקוריים של המשפט.
פרי הניח את הסרט שלו על המסך ב 2010 וזכה לתגובות פושרות מאוד מטעם הקהל והצופים בשל רמתו הבינונית ולמרות הדיוק העובדתי שלו בשעה שהוליווד ציפתה כבר לתחילת העבודות על עיבוד של ספילברג לסיפור הדרמטי-פוליטי המטלטל. אבל ספילברג לא מימש את התקווה וסורקין, גם הוא לאחר סדרה של בחירות כוכבים כושלת והחלפתם באחרים מציג עכשיו את התשובה שלו ל"מהומות שיקאגו" או "מהומות השוטרים", כאמור גרסה מלוטשת מצוחצחת, מעוררת רגשות והזדהות אך בסופו של דבר דקת גב וקלת קלוריות.
המשפט ארך 151 ימים ובמהלכו משמונה נאשמים יצא אחד, בובי סיל (יאיה אבדול יאסין II ) שהיה נציג הפנתרים השחורים שכלל לא השתתף במהומות. הוא הגיע לשיקאגו לארבע שעות בלבד להרצאה אחת, אבל הפדראלים שראו כאן הזדמנות להתנקם בפנתרים ובהתנהלותם האלימה במחאות לאורכה ורוחבה של אמריקה, הושיבו גם אותו על ספסל הנאשמים. אפילו שהוא לא היה מיוצג ועורך הדין שלו שכב מפוצץ ממכות בבית חולים. סיל סרב לשתף פעולה אך הרבה להעיר הערות במהלך המשפט ובשלב מסוים הרגיז את השופט כל כך שנכבל, פיו נאטם והוא הוכה ע"י משמר בית המשפט. מאוחר יותר, כשהתברר שאין לו קשר למה שקרה בשיקאגו הופרד כתב האישום שלו ולבסוף הוא שוחרר.
הבולטים בשבעת הנאשמים האחרים היו טום היידן (אדי רדמיין), לימים אקטיביסט, סנטור ובעלה של ג'יין פונדה, רני דייויס (אלכס שארפ) שני נציגי הסטודנטים במשפט, אדי הופמן (סשה ברון כהן המצויין, כאן בהופעה מאוד לא שגרתית בקריירה שלו) וג'רי רובין (ג'רמי סטרונג) כחברי הקהילה ההיפית ודייויד דלינג'ר הפציפיסט (ג'ון קרול לינץ') כטוען כנגד נוראות מלחמת ויאטנאם. הסנגור המשופשף שלהם וויליאם קונסטלר (מרק ריילנס המצויין כרגיל) שלחם עבורם פרו בונו והתובע שמונה ישירות ע"י מיצ'ל שר המשפטים היה ריצ'ארד שולץ ( ג'וסף גורדון לוויט בהופעה די חיוורת שלא באשמתו), כוכב עולה בשדה התביעה שהבין מהר מאוד שהוא בובה במשחק הפוליטי. וכולם צפו במשחק המכור שניהל השופט הופמן אולי בגלל שמרנותו מבית, אולי בגלל לחצים פוליטיים שהופעלו מלמעלה.
למרות שהוא עוטף את סרטו בפוזיציה ליבראלית, סורקין מהלך כאן בזהירות על גדות האגם הפוליטי, אחרי הכל יש לו קריירה לשמר וטראמפ עדיין בבית הלבן ומי יודע לכמה זמן…. הוא נזהר שלא להירטב מהגלים המתנפצים אבל נהנה מהרוח הנעימה של המחאה הצדקנית, רוויות משמעות של התנהלות קורקטית הנושבת על פני המים. זה סונט בשמרנות, זה מפעיל בלוטות של צדק רפלקסיבי אבל זה לא ממש מתסיס, לא מעורר זעם ולא קורא לפעילות, להרס עולם מושחת ובנית סביבה צודקת תחתיו. גם הכותרות בסיום, שמספרות שהכל בסדר, תומכות באנחת הרווחה בסופו של הסיפור. אחרי הכל, אמריקה עברה דרך ארוכה מאז אותם ימים שבה היא התפקחה, התבגרה, התגבשה, השתנתה ומתחילה להתפרק שוב בשנים אלה.
גם כאן, כמו בכמה מקרים אחרים בקולנוע בוחר סורקין לספר את המשל החברתי שלו במסגרת דרמטית תחומה למשפט. פתרון נוח ואפקטיבי. צד א' השמרני, אולי אפילו ריאקציונרי אל מול צד ב' הליבראלי אולי אפילו אנרכיסטי וישפוט הקהל באולם, משום שהשופט לא תמיד משתף פעולה עם ההגיון. ואולי דווקא החלטות שנראות שלא כדרך ההתנהלות הצפויה ומרגיזות יותר, חודרות טוב יותר להכרה ולמצפון של הצופים. זוכרים למשל את "משפט הקופים" הנפלא של סטנלי קריימר, סטירה צורבת משנת 1960 במאבק בין ספנסר טרייסי ופרדריק מארץ' ובין שתי תפיסות עולם – זאת שהאמינה באבולוציה וזאת ששללה אותה לטובת האמונה בבריאת עולם ובכתבי הקודש. גם שם מלא האולם רעמים וברקים של טקסטים ורעיונות והופעה חד פעמית של שחקנים נפלאים.
גם אצל סורקין, לעיתים מול הבחירות המקוריות שלו, צוות השחקנים ברובו (צריך להוסיף גם הופעה קצרה ומדוייקת של מייקל קיטון כרמזי קלארק) תורם מאוד לעיכול קליל ומזין של האירועים המחליקים יפה את 130 הדקות של הסרט. בכל הנוגע לצילום ועריכה המותאמים גם לפורמט טלוויזיוני, אין כמו הניסיון של סורקין והוא שולט כאן היטב בחומר, אחרי כמה מבצעים שלו שהיו לאבני דרך בתעשיה הזאת. כתסריטאי לקולנוע ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון", "הרשת החברתית", ו"מאניבול" בין השאר ובטלוויזיה כיוצר של "הבית הלבן", "סטודיו 60" ו"חדר חדשות". ב"משפט השבעה משיקאגו" אפשר להבחין בניצוצות מניסיון זה. אבל, כאמור טלוויזיה היא טלוויזיה וכמדיום שפתוח לכל המשפחה בסלון או בחדרי השינה היא מוגבלת גם ברוחב היריעה הפיסי, גם בטווחי הנושאים והיכולות ההקצנה נושאית ובניסיונות ויזואליים נועזים ומגבלות אלה נוחים לסורקין. פחות למי שמחפש עומק, תעוזה ומשמעות.
ולא אמרנו דבר על המשמעויות וההשלכות של הסרט על ארצנו הקטנה…
"משפט השבעה משיקאגו" – 8 בסולם אורשר
The Trial of the Chicago 7
נטפליקס