ג'ורג' קלוני יכול היה להסתפק בעמדת המגה סלבריטי שלו ולהביט משם על העולם, אבל לאיש יש אג'נדה, פוליטית וחברתית והוא מנסה לתת לה ביטוי בסרטים שלו. הוא משלם על זה מחיר גם במסקנות וגם בסגנון הביקורות שהוא חוטף. טוב, כבר שנים רבות אני נמנע מהשתתפות בהקרנות מוקדמות המכנסות את מיטב הנוער לאירועי כיבוד והחלפת דעות, אך לפי החיוכים ביציאה של הצופים מן הישוב שאיתם ראיתי את הסרט, הבנתי שאלה דוקא אהבו מה שראו. כמוני. 9 בסולם אורשר.
אולי ההתקפות להן זכה הסרט בביקורת האמריקאית והתגובה הצוננת מטעם הקופות שם לסרט שעל פניו אמור להיות רב מכר מוכיחות שיש במה שגורג' קלוני מנסה לאמר לנו, ובעיקר לאמריקאים מידה לא מבוטלת של אמת. בסך הכל אנשים לא אוהבים שמראים להם כמה הם צבועים, גזענים, אנוכיים, שקרנים ונצלנים – רשימה חלקית, אפילו אם הוא עושה את זה בחן ועם חיוך, אותו חיוך מיוחד של קלוני שהוא יותר עווית מסתם מאור פנים. ב"סודות הפרברים" הוא עושה את זה באלגוריה, ולמי שלא הבין את הרמז גם באופן ישיר, בפרוש שלה המונח לצידה.
התסריט, לפחות חלק מהסיפור הוא מתוצרת האחים כהן (רואים ומרגישים היטב) ונכתב אי שם בתחילת דרכם הקולנועית, והוא אופייני לטיפול שלהם במרכיבי החברה האמריקאית. והטיפול הזה, אנחנו יודעים כבר ממפגשינו עימם, לא היה בכפפות של משי. מבריק, משעשע אבל גם חד ופוצע כתער. קלוני, שעבר עם הכהנים כבר במעלה ארבעה סרטים לפחות התממשק עימם כראוי וקלט מניחוחם, החליט לקחת את התסריט הזנוח , להוסיף לו עלילת משנה משלו ובטעמו החברתי החריף ולביים – כסרט שישי ברזומה שלו. הסרט שהוא מעמיד בפנינו עוסק בתדמיות ובשברן ואת זה, בכל מקום קשה לקבל ככתב אשמה המוטח בפנים.
התוצאה היא אמנם שילוב של שמן ומיים, של חומרים אלגורים האגורים בקומדית פשע שחורה, משעשעת ומעוצבת בחלק אחד עם חומרים נוקבים, כמעט תעודיים בחלק אחר שעריכה מקבילה המתכווצת לקראת השיא הופכת לתרכובת מוסר ברת משמעות. האיום על הבית מבפנים והאיום עליו מבחוץ מתעבים יחדיו והם קטלניים באותה מידה ומסכנים את החברה – שחורים ולבנים באותה מידה.
שני סיפורים, כאמור – מתרחשים בסברביקון, פרבר חלומות אמריקאי אידאלי בשנות החמישים. הראשון מופנה פנימה, לתוך משפחה לבנה, אב, אם ואחותה התאומה והבן הצעיר שמסתבכים בכספים, בתאונת דרכים, עם הביטוח ועם הז'לובים של השוק השחור בסיפור ההולך ומסתחרר לאלימות קיצונית. השני על האיום החיצוני הוא סיפורה של משפחה שחורה שבאה להתגורר בסביבה הלבנה, שאינה מוכנה לקבל את השונה, את האחר ומעוררת בעצם נוכחותה השקטה והפסיבית את היצרים האפלים ואלימות השכנים. הסיפור השני, אגב מבוסס על מקרה אמיתי.
שני הסיפורים, המתנהלים במקביל ומלווים-משליכים זה על זה באימה המתקדרת מעל הדמויות מטופלים ע"י קלוני בסגנונות שונים. בעוד שסיפורה של המשפחה הלבנה משורטטט בקוים סאטיריים המדגישים את השקר והטירוף החבוי המתגלה לאיתו בדמויות עד לשיא המורבידי ונוטף הדם, סיפורה של המשפחה השחורה מסופר בריאליזם נוקב ומעורר חימה ומשחרר את האימה במעקב אחרי ההתלהמות ההולכת ומחריפה של ההמון המתפרע אל מול הבית שדלתו נעולה ודייריו מתכנסים בתוכו, גם הם בחרדה.
קלוני, הפעם ללא תפקיד משחק, מעצב נפלא את הדמויות בסרט לקבוצה מגובשת ומרתקת כשלעצמה. מט דמון שעבה הוא אב המשפחה ,אזרח כנוע מן השורה שדמון אישי מתפרץ בו ודוחף לאלימות הולכת וגוברת, ג'וליאן מור בחלקו הראשון של הסרט בתפקיד כפול של אם המשפחה הנתונה בכסא גלגלים לאחר תאונה ושל אחותה התאומה שתופסת את מקומה, הילד הנפלא נוח ג'ופ שחלק מהסיפור מועבר אלינו דרך עיניו ואוסקר אייזיק הנפלא בתפקיד חוקר חברת הביטוח שמופיע לרגעים וגונב את ההצגה. נקודת התורפה היא דמויותיהם של השחורים בני משפחת מאיירס שאינן מעובות דיין והן נשארות כסטראוטיפים במרקם המתהווה של אימה. גם על זה באה הביקורת האמריקאית חשבון עם קלוני.
נכון שקלוני ממקם את העלילה בשנות החמישים, ימים שאמריקה עדיין דיממה את זנבותיו המתנפנפים של מאבק השחרור של השחורים. אבל גם 70 שנה אח"כ ובעיקר עם הרוח הגבית של עידן טראמפ עדיין הגזענות היא חלק בלתי נפרד מהחיים הציבוריים והצביעות המכסה אותה שוטחת לה מצע נוח לנוכחות מרעילה. התמונה המאיימת המצטיירת שם נכונה גם כאן אצלנו ובמקומותינו ובכל מקום שההסתה והשנאה של האחר היא חלק מתרבות המונים משתלהבת.
"סודות הפרברים" – 9 בסולם אורשר
Suburbicon