כבר כמה חודשים שגיא נתיב ורעייתו ג'יימי ריי ניומן חיים את החלום האמריקאי. נתיב, בקפיצה נחשונית מסרטים ישראלים צנועים כמו "זרים", "מבול" ו"הבן של אלוהים" (שניים מהם בשיתוף עם ארז תדמור) היום הוא סחורה לוהטת בהוליווד, לפחות על פי פרסומים מקומיים. הוא חתן פרס אוסקר בשנה האחרונה לסרט הקצר הטוב ביותר והולך מהצלחה להצלחה בפרוייקט הגדול הראשון שלו בבירת הקולנוע. ובחלום כמו בחלום מתקיימים בינתיים כל התנאים. הוא רצה מאוד, הוא הקריב הרבה, יש בו כנראה את הכמות הנדרשת של כשרון ויכולת וגם אלת המזל מחייכת אליו ואל בת זוגו. שניהם מתנהגים ונראים כמו כוכבים זוהרים, יפים, לו בלורית שחורה ומשקפי קרן מודגשים ולה בלונד מעוצב וחזות מצודדת. וחיוך גדול וזוגיות מופגנת. בוגארט ובקאל, ספנסר טרייסי וקטרין הפבורן, וורן בייטי ואנט בנינג…
האמת, וימותו הקנאים, הוא עשה מה שעשרות ישראלים אחרים – עזבו ישראלים, מאות אלפים מכל העולם לא הצליחו לעשות וזה להגיע לפסגה בהוליווד, לחזור מהטקס הנוצץ עם פסלון מצופה זהב וטבול באפשרויות. בשביל זה צריך נחישות, חוצפה, סבלנות ומזל. כן, ורצוי גם כשרון. התנאים התמלאו קצת בעזרת העולם המחורבן מסביב, על השנאות שלו ועל הפוליטיקלי קורקט, ועל תסמונת טראמפ ואלת המזל שלחה בו ובה את חיציה המוזהבים.
לא ראיתי את "סקין" הקצר שזכה בפרס אבל אמינה עלי דעתם של אחרים אחראים שעשו כן שמלבד הרוח הנושבת ושמו של הסרט וכמובן גם זהותו של הבמאי, כמעט אין קשר בין הסרט שהביא את נתיב לפסגה ובין הסרט הארוך המוצג עתה גם במקומותינו. אני מניח שחלק מקבלת הפנים המאירה לה הוא זכה בביקורות ארצנו טמונה גם כאן בקשרים שיש לקולנוע עם המציאות שלתוכה הוא ממטיר את הסיפור המבוסס על מקרה אמיתי. וגם את זה אוהבת הוליווד בתקופה דלת הרעיונות הנוכחית.
מבחינתי "סקין" הארוך מתחיל באמת רק בערך בחציו. ברגע שגיבור הסרט בריאן ווינדר פוגש את ג'ולי פרייס והיא הופכת לחלק חשוב בחייו ומתחילה מערכת יחסים שגולשת מעבר לסנסציות ולבלט האלימות הנפרש על המסך עד אז. הרומן המיטלטל ביניהם על עליותיו ונחיתותיו, על האהבות והכעסים, על ההבטחות והפרותיהן מציע נגיעות של אנושיות, של אמת שניתן להתייחס אליה ולהגיב לה כנראטיב קולנועי אמין ומעניין. כל החלק הראשון המתרחש במחוזות הכנופיה הפשיסטית-נאצית-אלימה של נערי הגבעות האמריקאים והבוגרים המדריכים את מעשיהם ומעצבים את עולמם המעוות הוא אולי חשוב כדי להבין את המציאות שבתוכה צמח בריאן. אבל הדרך שבה זאת מוצגת על המסך היא חד מימדית, רעשנית ודוחה ובעיקר לא אמינה וגם לא מעניינת במיוחד על אף קולניותה הדומיננטית.
בריאן היה ילד לא רצוי שאומץ ע"י משפחת קרגר האלימה, וויט טראש של הקיצונות הגזענית. האב פרד "הפטיש" הוא האידאולוג שמכתיב בכוח האגרוף את התאוריות של מורשת ויקינגית נוקשה ובדלנית והאם שארין מציע כביכול את החום האנושי אבל זהו חום מקפיא, רעיל, ומאיים לא פחות. יחד עם אחיו האמיתיים והמאומצים האחרים הם מלווים את ניסיונותיו של פרד להיבחר למשרה פוליטית ובשעות הלילה פושטים על מקומות המחיה של שחורים, חומים, אדומים ויהודים כדי להשאיר את חותם השנאה והפחד. לעיתים זה נגמר גם בעינויים וברצח. בריאן הוא גלוח ראש וקודקודו, כמו כל חלקי גופו האחרים מכוסה בכתובות קעקע, סמלים וטקסטים המגדירים את המשפחה כולה ואת השבט שבו היא חיה. הוא עצמו מין אמן של כתובות קעקע וחלק מהציורים הם "פרי עטו".
הקיום של גלוחי הראש הנאצים הללו סובב ליד האלימות שאותה הם מפעילים גם האחד על השני. זאת שפת האם שלהם והם, לפחות בעניין הזה, פטפטנים גדולים. האם למרות כול הקשרים והמחויבויות בריאן הוא חלק אורגני אמיתי מהמשפחה ? את זאת נידע במורד הסרט, לאחר שהוא ישתתף בפעולה שבגינה ישרפו למוות ע"י החברה הטובים כמה שוהים בלתי לבנים במחסן במסגד ולאחר שהוא יחליט לקשור את גורלו עם אותה ג'ני. היא, אשה צעירה, עבת בשר בסגנון סופרסייז- מרכז אמריקה, אם לשלוש בנות מתקרבת אליו בזהירות הדרושה למי שיודעת מאיפה הוא בא ולא מוכנה לקבל את האידאולוגיה, המעשים והמשפחה שלו. הוסיפו לזה מפגשים עם פעיל שחור המנסה להחזיר בשאלה צעירים לבנים מהעולם האלים של הגזענות ולהסיר את חברבורותיהם והרי לכם מפתח לתשובה המחכה לכם בסופו של הסרט. אגב, זה לא ספוילר שהרי הסיפור, כאמור מבוסס על מקרה אמיתי עם עדות מצולמת באיזור הכותרות.
נתיב שכתב גם את התסריט מצליח להעמיד סרט שבהחלט נראה טוב, מקצועי ומושקע. צילום אקספרסיבי של ארנו פוטייר ועריכה תזזיתית המקפצת בזמנים מידי פעם של לי פרסי ומיכאל טיילור עם מוסיקה תומכת של דן רומר ועם שורה מסתלסלת של מפיקים ומפיקים בפועל הכוללת יותר שמות ממספר השחקנים. אבל לצד זה ניתן בהחלט לגלות לא מעט מניפולציות רגשיות שהסרט מנסה להפעיל על הצופים. הדמויות מחולקות סכמטית כמעט לטובים ורעים, וכמעט לא קיימים כאן גווני ביניים. אפילו הדמות המרכזית, המתייסרת (אגב, מדוע ? לא ברור עד הסוף. מדוע דווקא הוא מחליט להיפרד מהקבוצה תוך סיכון עצמי וסיכון ג'ני וילדותיה, מה המניעים הטבועים בשורשיו שהרחיקו אותו מהאמת האבסולוטית של החבורה המשפחתית-הנאצית-ויקינגית-הרסנית שגידלה אותו לערכיה ?) שיש בה תנועה מסוימת מכאן לשם אינה ברורה דיה. הסוף ומצביעה יותר על רצון לסוף טוב מאשר לבדיקת DNA פסיכולוגית אמיתית. טוב, וכמובן העובדות שהתגלו בסרט התיעודי שנעשה על בריאן קודם ל"סקין".
אל מול העיקצוצים הללו של פערים בתסריט עומדת ההופעה המדויקת של ג'יימי בל בתפקיד הראשי. הוא בריאן עד קצה נימי נפשו והוא מצליח לשכנע בכל רגע נתון באמינות המשחק שלו וביכולת להיכנס כולו לתוך עורו של האנטי גיבור של הסרט. גם דניאל מקדונאלד כג'ולי נפלאה מוכיחה ששחקנית מרגשת ובעלת יכולת אינה תלויה במידותיה הפיסיות. היא מגלמת באופן מרתק אם צעירה הנלחמת בראש ובראשונה על ביטחונם של גוריה תוך רצון למצוא, בכל זאת אהבה. הדילמות שלה, האם לתת אמון שוב ושוב בהבטחותיו של בריאן והדרך שבה היא מניחה אותן על המסך הופכות אותה לדמות המועדפת בסרט. גם ביל קאמפ כראש המשפחה מקפיא הדם וורה פארמיגה כאם הדמונית מוסיפים אמינות ועניין לסרט.
נתיב משלח את סרטו, בתזמון מדויק, לעולם החרד מקבוצות קיצוניות ואלימות המפיצות פשיזם על בסיס גזעני שמטרתו לפגוע באחר, בשונה, בזר. תופעה מפחידה שהיא היום מטבע העובר בקלות את מחסום המוסר והמותר, מחלה מדבקת המתפשטת לחברות רחוקות וקרובות שהיו פעם אולי מחוסנות מתופעות כאלה או האמינו שהן כאלה. הסרט מצטרף לשיח המנסה להאיר תופעות אלה, אולי אפילו נדחק לשיח זה בכוח ומכאן קבלת הפנים האוהדת שלה זכה בביקורות שעטפו אותו. נכון שאחד מתפקידיו של הקולנוע זה לעורר מודעות, לעורר שיח, אבל את איכותו של סרט יש למדוד בסופו של יום באמצעות כלי העבודה הדרמטיים והמקצועיים. ומכאן, כפי שהבנתם רוחשות ההסתייגויות.
"סקין" – 8 מינוס בסולם אורשר
Skin