"עיניים שלי" – השוטר רשי, 9 בסולם אורשר . גידי אורשר

כידוע אין ממש חדש תחת השמש, יש רק התאמות ושינויים הכרחיים שהזמן והמקום נזקקו להם. אבולוציה, מה שנקרא וזה דרכו של העולם הפיסי והרוחני. לפני כמאה שנים ביים פרידריך וילהלם מורנאו, גרמני ומהמשפיעים ביותר על ההתפתחות של המסורת הקולנועית בעולם את אחד הסרטים המכוננים שעיצבו דורות של יוצרים אחריו. "הצחוק האחרון" נקרא הסרט האילם שהיה לאחד הסרטים הבולטים בזרם האקספרסיוניסטי הגרמני והוא תאר, שלב אחר שלב ובאופן מרתק את התדרדרותו של אדם ורמיסת כבודו האישי, החברתי והמשפחתי ודרך זה גם את השבר החברתי בגרמניה המובסת אחרי מלחמת העולם הראשונה.

זה היה סיפורו של שוער וותיק ומכובד בבית מלון יוקרתי בברלין שהבוס שלו מבחין שהוא מתקשה כבר להניף את מזוודות האורחים ומחליט לפטר אותו. האיש, שגולם באופן נפלא ומרגש ע"י אמיל יאנינגס אחד מגדולי השחקנים הגרמנים, שעמד כצוק זקוף בכניסה למלון במשך עשרות שנים לבוש במעיל עבה ומפואר ועטור סרטים, כבמדים של גנראל נדרש להשיל את המעיל ולהחזירו לפני שנשלח הביתה. אותו המעיל, שהיה מקור הסמכות שלו, הסממן הבולט של כוח, כבוד והערכה גם בעבודתו אבל גם בשכונה שלו בדרכו הביתה נלקח ממנו ואתו נעלמו גם כל המרכיבים שעשו אותו איש חשוב בחברתו.

כאקט של רחמים שמגביר את הבושה מחזיר אותו מנהל המלון לעבודה, אבל עכשיו הוא נשלח לגלות אל מתחת למדרגות להגיש מגבות ולנקות בשרותי המלון. השכנים לועגים לו, אשתו ובתו מנדות אותו והעיקר, ההערכה שלו עצמו כאדם נמחקת והוא זוחל אל מותו, בין כיור למשתנה , ערירי בלילה קר וחשוך. לקראת הסוף הצפוי והאכזרי הזה מתערב מורנאו בסרקזם ביקורתי ממזרי ומסיים את הסרט בתפנית בלתי הגיונית שבה רגע לפני מותו זוכה הזקן בירושת ענק והופך מיליונר שיודע ליהנות מהחיים ולהחזיר טובה רק לשומר הלילה של המלון שהיה אתו ברגעיו הקשים. יחי הסוף הטוב המלאכותי…

ירון שני ב"עיניים שלי" לא מציע את מידת הרחמים המזויפת הזאת והגיבור שלו משלם במטבע קשה את כל המחיר כולו על ההתרסקות הקשה שלו בסופו של הכאוס האישי והחברתי איליו הוא נסחף ובו הוא מסתחרר מטה. וכדי לסגור מעגל עם מורנאו שני מספר לנו את סיפורו באותם אמצעים אקספרסיוניסטים בהם השתמש כבר עם סכנדר קובטי ב"עג'מי" הנפלא וב"עירום" החלק הראשון בטרילוגיה הקולנועית  המתהווה שלו. אבל מה שמשותף עוד לשני הסרטים הוא מקומם של המדים, או הסרתם בהתדרדרות של הגיבור ומקילוף האנושיות והיכולות שלו אחת אחרי השניה.

המדים, בחברה כבקולנוע מייצגים סמלים וערכים בתוך הסביבה בה הם פועלים. הבגד מעניק לאדם תפקיד, מעמד, משמעות. יש מדים המעניקים כוח, ויש כאלה שדווקא שוללים אותו. שופטים ועורכי דין לובשים גלימות המבדילות אותם משאר באי בית המשפט. משרתי ציבור אחרים גם הם – חיילים, שוטרים, אפילו נהגי אוטובוס. הקולנוע יודע להציג את הכוח והכבוד המגיע עם לבישת מדים החל מהאופרטות המלודרמטיות של קצינים מרכז אירופאים ועד העוצמה של הגנראלים המעצבים מדיניות במהלך מלחמות ובניהן.

גם רפי "רשי" מלכה הוא קצין משטרה מוערך שכזה, לובש מדים ומכבד אותם בהתנהלות של אחריות אישית וציבורית. הוא דורש כבוד ומקבל כבוד כל עוד הוא מייצג את הממסד, את המדינה, את החוק. גם בבית הוא אהוב ומוערך למרות נוקשותו בעניינים של מוסר וחינוך, בעיקר של בתה המתבגרת של זוגתו. הצעירה אמנם לא אוהבת אותו אבל בינתיים מוכנה לקבל את מרותו. אשתו אביגיל אוהבת אותו ומתלבטת בין נאמנותה לזוגיות שלה לאהבתה לבת יסמין. הזוגיות גוברת כל עוד יש סיכוי להצלחת ניסיונות ההפריה המלאכותית שהשנים עוברים בסבל פיסי ומנטאלי אדיר. כל אלה יעמדו למבחן כשתישלל ממנו הזכות ללבוש מדים.

באחד מסיורי הנוכחות הוא מתעמת עם קבוצה של צעירים בפארק לאחר שנתקבלה תלונה על שימוש ומכירה של סמים. בחיפוש על גופם הוא דורש משניים מהם להפשיל מכנסיים ותחתונים כדי לבדוק אם הם נשאים. מסתבר שאחד מאבות הילדים הוא איש שב"כ ותלונה על הטרדה מינית מגיעה למח"ש. רשי מושעה מהעבודה ומורחק ממדיו. עכשיו ללא הסממנים החיצוניים הולך ותש גם הכוח שלו על סביבתו, ויכולת ההשפעה והקשר עם בתו החורגת, עם אשתו ועם המציאות היום יומית כולל עבריינים שהכניס לכלא בעבר המאיימים על חייו, גם אלה מתפוגגים לאיטם לעבר ההרס העצמי והשאול האישי.

סרטים ישראלים רבים עסקו, כמו הסרט הזה בשבר הגבר, אולם אלה היו ברובם סרטים שהתרחשו במסגרת הצבאית. "עיניים שלי" הא סרט אזרחי לחלוטין ומציע לנו מפגש מרגש, אפילו מהפנט בקצב שלו בגובה העיניים ומזווית הראיה של גיבור לובש מדים אזרחי. שני עוקב מקרוב מאוד אחרי רשי, אחרי תגובותיו, אחרי ההתדרדרות שלו המאופקת, העצורה אבל המתפוצצת מבפנים. הוא כאילו מקבל את המציאות המחשיכה מסביבו, המפנה לו עורף שלב אחרי שלב, קרן אחרי קרן שנכבית לידו. באותה מידה מתעכב שני, ללא פחד על הפנים האקספרסיביות של שתי הנשים בחייו, החשובות לו כל כך. את אביגיל הוא אוהב בכל מצב ועל יסמין הוא שומר מכל משמר, למרות התנכרותה איליו.

הסצנות ארוכות, אינטנסיביות, אבל מצולמות בסבלנות רבה, מציאותיות ואמינות. אלה הם שאריות מקולנוע האמת שאותו הוא מציע לנו גם בשני הסרטים הקודמים, קרס נוספת המחברת אותו לקולנוע של מורנאו, מאבות ה"סינמה ווריטה". העריכה שלו מדגישה את הריכוז הזה של כאב הדמות הראשית ואת ההתלבטויות של האחרות המקיפות אותה והצילום של ניצן לוטם ושי סקיף עוקב מקרוב ובאופן מרשים אחרי התגובות האנושיות הללו.

וכמובן, השחקנים – גם כאן פנים רעננות, לא מוכרות של אנשים שבאו כדי להיות הדמויות עצמן ועברו מהלך מפרך ומיגע שהוכיח את עצמו של כניסה מתחת לעור של האנטי גיבורים הקרובים כל כך ללב הצופים. ערן נעים הוא רשי ענק, גדול גוף ועצום נפש שנושא על כתפיו הרחבות את הכאב המתגבר כולו, סתיו אלמגור כאביגיל, ציפור זעירה ואנושית, מפוחדת ומנסה לרצות את כל הצדדים עד שהיא בוחרת צד וסתיו פטאי כבת המתבגרת המתמרדת שאינה מוכנה לוותר על העצמאות שלה גם במחיר ריב דמים עם אביה החורג הכוחני.

"עייניים שלי" כבר קיבל את הנקודות שלו בפסטיבלים בהם הוצג ובפרסי השחקן והבמאי בתחרות פרסי אופיר. ירון שני והשחקנים שלו בוודאי זכו בתהילה ובאהדה זאת בזכות ולא בשום חסד, למרות שהסרט הוא ללא כל ספק אחד החסדים המעטים שמעניק הקולנוע שלנו לצופים ולחברה בישראל.

"עיניים שלי" – 9 בסולם אורשר

רוצה לשתף ?