"עלובי החיים" – צרפת השניה, 9 פלוס בסולם אורשר. גידי אורשר

קו ברור ואלים נמתח בין האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בפריס של סוף המאה ה -18 והמהפכה הצרפתית, המהומות שם של 2005, ההתפרעויות ברחובות מזרח לונדון, במיסורי, בשיקאגו, בדרום אפריקה, בואדי סאליב, בכיכר רבין, בצומת עזריאלי וגם בגליל, בואדי ערה ובשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. ויש להן קשר ישיר לדברים שכתב ויקטור הוגו, כשחתם את ספרו הענק "עלובי החיים" כשהוא מתמצת את הטבע האנושי וחוזה את מהלכה החברתי הפוליטי של האנושות: "אין עשבים שוטים בעולם, ואין בני אדם שוטים. יש רק גננים גרועים". הגורמים משתנים אך הסיבות הן אותן סיבות ותמיד, ברגעים כאלה מרימים ראש ומוכיחים את קיומם הנצחי הרעיל הגזענות, הזעם, הפחד, השנאה ורצון בנקמה על התנכרות ועזובה מתמשכת.

מחירו של הקולוניאליזם והכיבוש הוא גבוה. חלקו נדרש מיד, במזומן וחלקו נדחה לתשלומים שידרשו דור אחד, שניים או שלושה מאוחר יותר. אירופה, בעיקר פורעת עכשיו את שטרות החוב שפיזרה במאות הקודמות כשהשמש לא שקעה אז על דגלי מעצמותיה הפזורות על הגלובוס. המושבות של אנגליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, איטליה, הולנד נמתחו לכל פינה ומשם החלו לזרום גלי ההגירה ששינו את פני היבשת כליל במאה האחרונה. האפליה היא חלק בלתי נפרד מההתנהלות הבלתי מתחשבת והרעל שהיא מפיקה מאכל וחורך את שולי החברה בכל מקום.

בטקסט המכונן ברומן שלו  מ 1862 מתח הוגו ביקורת חריפה על תופעת העוני ויחסה של החברה הצרפתית לחלקים החלשים והנחשלים שבה ועל האלימות ואטימות הלב של השלטונות ובעיקר נציגיהם, מוסדות הצדק ושמירת החוק, כביכול. בעיבוד מזהיר שיש בו מעט מהעלילה של המקור אבל הרבה מרוח הדברים (כולל משפט הסיום הנבואי) הולך עכשיו לאדג' לי, בן מהגרים ממאלי יליד הפרבר הפריסאי מונפרמיי ומעמיד בפנינו את המראה שלו שתתקע לנו את תמונת המציאות שהחברה השאננה מנסה להרחיק מהמודעות. מציאות שכבר מתפוצצת מסביבנו, כל יום בחדשות, כל יום והפרבר שלו.

טום הופר האנגלי הציע את העיבוד הנפוח והמאכזב שלו ל"עלובי החיים" הגרנדיוזי בלחלוחיות הפנטסיה של המיוזיק'ל. אצל לי לא שרים ולא רוקדים, אין כוכבים מפורסמים ואין טיפה אחת של זיוף. לי מספר את הסיפור מנקודת מבטו של מי שמכיר מקרוב את ההתרחשות, את הדמויות, את הסביבה, את תחושות הקיפוח והניכור. שהרי הוא גדל בתוכה על אותו מצע של זרעי פורענות שהוא מפזר עכשיו על המסך, אל מול העיניים הקרועות של העולם. לפחות של עולם הקולנוע.

כמו מדריך טיולים מיומן הוא לוקח אותנו למסע לתוך המאפליה האנושית המונחת, זנוחה כמה קילומטרים ליד מגדל אייפל, השאנז אליזה ושער הניצחון. החושך העלוב והמסוכן שליד האורות הנוצצים, הכאב, הניוון והבושה ליד הפאר והגאווה הלאומית של פריס. היום יום הנוקשה, המסוכן מול השמחה לרגע עם הזכיה של צרפת באליפות העולם בכדורגל. הוא מכוון את המבט אל הרחובות הסתורים, אל ערמות הזבל הנערמים, אל הגרפיטי שעל קירות השיכונים. הוא מציג לנו, כמעט אחד לאחד את התושבים המאכלסים את הרובע, חבורה מאוד לא הומוגנית הכוללת אנשי איסלם קיצוני, בריונים ששולטים על החיים בהעדר חוק אחר, סוחרי סמים וצוענים מהירי חימה, שעטנז אנושי מכל הגוונים, הצבעים, האמונות והדתות. ובין כל אלה ילדים, הרבה ילדים שחיים בין השורות, טובלים בחוסר תקווה ובאלימות, משכשכים בפשע.

אל השכונה מגיע שוטר חדש המצטרף לסיור ממונע עם שני בוגרים ממנו המכירים את הג'ונגל העירוני היטב. המכונית שלהם מסתובבת ברחובות כמו ג'יפ בספארי צייד אפריקני. מחפשים טרף, מחפשים פורעי חוק, מחפשים התקהלות אלימה ומיותרת. מחפשים היתקלות. תפקידם לשמור על הסדר הציבורי אבל הם נעים בשכונה המתנכרת להם כמו וירוס מסוכן שמפריע למהלך השיגרה של השכונה המתנהלת על פי חוקי הקיום הקשים.

סטפן מגיע מהפרובינציה, זר לנהלים הנוקשים של העיר הגדולה ופרבריה. החונכים שלו הם כריס מהיר החימה, שיכור כוח ועם ניצנים גזעניים וסקסיסטים וגוואדה בן המקום, שוטר שחור שמנסה לרכך את האלימות המזדרזת של כריס. סטפן זוכה לסיור הכרות במהלכו הוא מתבגר במהירות, לא תמיד מקבל את ההתנהלות של שני השוטרים הוותיקים. חלקו הראשון של הסרט מלווה את השלושה ומפגיש אותנו עם הדמויות שיהפכו חלק מההתרחשות המדרדרת לקראת הפיצוץ הבלתי נמנע בחלקו השני.

וישנם, כמובן גם הילדים, הצעירים, בני הדור השני והשלישי שנזרקו לצד הדרך וחייבים לעשות הכל כדי להוכיח את יכולותיהם בסולם העדיפויות המעוות הזה של החיים לצד הניצול, העוני והפשע. עיסא הוא הילד המשולח שבגינו מתחיל פרץ האלימות להתגלגל, כאשר הוא גונב גור אריות מהקרקס המקומי. עיסא, שידו בכל, בעיקר בנציגי החוק הבלתי רצויים כאן מסתבך עם השוטרים. אלה מחפשים אותו ואת הגור הגנוב, כדי למנוע את המהומות שוודאי יפרצו בין הכנופיות היריבות כאן. הוא נורה בכדור גומי לאחר שחבורתו מתקיפה את הניידת ואנשיה. את האירוע מצלם ילד אחר, שקט ומופנם במצלמת הרחפן שלו וזאת סיבה לשוטרים לרדוף גם אותו כדי לתפוס את המצלמה שתיעדה את היריה. ומכן מתלהמת דרמת הטעויות כדי להגיע לשיאה האלים וחביות אבק השריפה, הסימבוליות והאמיתיות הטמונות בכל פינה מתחילות להתפוצץ. נקמה הצעירים קשה מכל.

לי מצליח לבנות את ההתרחשויות המתפתחות באופן אמין וישיר כשהוא מתנייע בין שתי נקודות מבט. האחת מקרוב מאוד, מהפרספקטיבה הסובייקטיבית של השוטרים ומנקודת מבטם המציעה את הרגעים הקשים של התמודדותם עם מציאות שאין בה ויתור או רחמים. השניה מנקודת המבט של מצלמת הרחפן המשייטת מעל השכונה ורושמת, כאילו באוביקטיביות את ההתרחשויות, מעמידה את האירועים בפרופורציות של זמן ומקום.

אוסף מרתק של שחקנים, רובם לא מקצועיים ממלא את המסך בהמון אנרגיות, אמינות ויכולות שהן תוצאה של בחירה נכונה והדרכה מדויקת שיש בה גם הרבה מאוד מחויבות, של כל הצדדים. צילום מהודק שאינו שוקט לרגע ועריכה המדגישה אותו תורמים כאן לתחושת האמינות, שמקרבת אותנו כמעט לגבול ההיברידי בחיבור של תיעודי ועלילתי ומגבירה את אי הנוחות המוסרית שלנו אל המראות המתפוצצים על המסך.

לאדג' לי ביצע כאן קפיצה נחשונית מאנונימיות וביוגרפיה שהיו בה גם צללים אפלים אל אור הזרקורים של פסטיבל קאן ואל התהילה שהובילה אותו שם אל השטיח האדום ואל פרס מיוחד של חבר השופטים ומשם גם אל הייצוג של צרפת בתחרות האוסקר בקטגורית הסרט הזר. מדמות שולית בפרבר אלים ליד פריס הפך לסלבריטי מבוקש בעולם הקולנוע. אבל מעבר להישג האישי, חשיבותו של "עלובי החיים" שלו היא באוניברסליות שלו, בשיגור זיקוק האזהרה הבוהק שהוא יורה למודעות העולמית על סכנות ניהולו השגוי של העולם ושל החברה בו. ה"אחרים" לא יעלמו ואין אפשרות לדחוק את בעיותיהם ונוכחותם, את תקוותיהם וזכויותיהם, את קיומם האזרחי, הלאומי והמעמדי-כלכלי אל מתחת לסף ההכרה של החברה השבעה. המחיר של ההתעלמות יהיה גבוה כשיגיע. והוא יגיע. סרט מטלטל שחייבים לראות ולהפנים.

"עלובי החיים" – 9 פלוס בסולם אורשר  
Les misérables

רוצה לשתף ?