את "ילנה", סרטו השלישי הביא לנו הגאון הרוסי אנדריי זוויאגינצב בשנת 2011 והעמיד מול העולם את אחת התעודות הקולנועיות המרתקות, מזעזעות, ציניות, פוליטיות וחשובות בסיפור על המעמדות ברוסיה הפוסט סובייטית, על קור הרוח והאכזריות שבמלחמת החיים. אישה מבוגרת משכבה חברתית נמוכה מנסה לשכנע את בעלה העשיר מנישואי סתיו שלהם לעזור לבנה העלוב, הפרזיט ממחזור חייה הקודמים, לו ולמשפחתו. אצל זוויאגינצב, הריאליסט חסר הרחמים, כל האמצעים כשרים במשחק הזה לחיים ולמוות. בתמונה האחרונה של הסרט סוקרים בני משפחת האישה את הדירה המפוארת עליה השתלטו לאחר מותו הלא טבעי של הבעל כשבפס הקול נשמעים קריאות העורבים על העצים המקיפים את הבית.
הפתרון של זוויאגינצב הוא דטרמיניסטי, נטול ניסיון להתחנחן, לקוח מחיי היום יום בלי צורך ליפות, לקשט, לשנות או להפתיע את הצופים בהתנהלות שאינם מצפים לה. ולמרות זאת התחושה בסופו של הסרט היא של אגרוף שנתקע ישר בבטן הרפויה. אולי לא מפתיע אבל כואב, אכזרי, מותיר אחריו גלים של הלם. אבל אם דרכו של הסרט הרוסי היא איטית במכוון, חיוורת צבעים, כמעט מונוכרומית ובוודאי חסרת שיאים דרמטיים ותפניות מפתיעות, "פרזיטים" הדרום קוריאני של בונג ג'ון הו הולך בנתיב שונה לגמרי כדי לגעת באותה מטרה. אחרי הכול הוא מגיע מתרבות שחייה בקצבים אחרים ומדברת בשפה ויזואלית ונרטיבית שונה לחלוטין.
לקהל הרחב, לצרכני הרוחב של בתי הקולנוע בעולם, שאינם מומחים מטעם עצמם בסרטים המרתקים שמגיעים ממבוא השמש, אין באמת מושג אמתי מיהו מי בבליל השמות המוזרים בקולנוע המזרח אסיאני. כל אלה מזכירים יותר שמות של מכוניות יפאניות או של תבשילי נודלס במסעדות אסייתיות. אך מהתבוננות בעבודות של יוצרים אלה אלה ניתן לאגור אסופה של סרטים שחלקם מרתקים, שאיכותם אמנם משתנה אך יש בהם כמה מרכיבים משותפים שנטבעו בהם עוד מימים מוקדמים של פריצה תודעתית של מזרח למערב. (1951, ונציה "ראשומון", קורסאווה למתעניינים).
הסינים, בדור שלישי של במאי קולנוע תרמו את הגודל והעוצמה, זכרו את "גיבור", "מחול הפגיונות" ו"קללת פרח הזהב" של גאנג יי מו שהחליף את הצניעות הויזואלית של סרטיו הראשונים באקסטרווגנצה של התגאות ויכולת בספקטקלים המאוחרים יותר. היפאנים וטקאשי קיטאנו בראשם הביאו הנה את הערוב של עדינות ואנושיות עם אלימות קיצונית מתפרצת. מי שראה את "זיקוקין די נור", "אחי", "קיקוז'ירו" (לא לבלבל עם עידו קוז'יקרו מהכדורסל) ו"זטואיצ'י" מבין על מה אני מדבר. ובקוריאה הדרומית צמח קים קי דוק, יורש לקיטאנו שנשא את שם הקולנוע משם למרחקים עם "האי", "בחור רע", "נערה שומרונית", "אביב, קיץ, סתיו, חורף ו…אביב", "משמר החופים", "להרגיש בבית" ואחרים. כל כך למרחקים עד שהקוריאנים עצמם הרגישו לא טוב מול הסרטים שלו והרחיקו אותו מעדותם.
בונג ג'ון הו הוא אחד הבמאים הבולטים בקולנוע הדרום קוריאני וגם הוא מציע בשבעת סרטיו עד כה ובייחוד ב"פרזיטים" את התערובת המציינת היום את התוצרת שמגיעה משם. קולנוע שחושף ערכים אסתטיים קיצוניים, סרטים מעוצבים כאילו בפוטושופ מצולמים מרהיב ובפריימים מסוגננים ומדוייקים בתאורות ובצבעים עזים ובתפאורות שנלקחו הישר מחוברות פרסום. ואלה טבולים בשלב מסוים של הסרטים באלימות נוראה, פיסית, חסרת גבולות ורחמים, אלימות מצמררת שהופכת לכן לעיתים לבלתי ריאלית .
הצהלות והסופרלטיבים שבהן התקבל "פרזיטים" בעולם בעקבות "דקל הזהב" בקאן האחרון, ובעקבות זאת בביקורת המקומית שרובה יצאה מגדרה והעובדה המתפרסמת בכל קדימון או תזכורת אחרת שלא להיכנס לד' אמות הספוילרים פן יאונה רע לצופים הפוטנציאלים, מעמידים אתגר למי שהתלהב קצת פחות. ובכן הסרט בהחלט סרט ראוי ומעניין שאינו משעמם לרגע, בעיקר בגלל הפיתולים הצפויים והפתאומיים שבו, אבל "גדול הסרטים שבאו הנה השנה" כדברי כמה מהפרסומים, הוא לא. כמה וכמה סרטים על משפחות ומעמדות וחברה פגומה נראו במקומותינו, חלקם אפילו מדרום קוריאה עצמה ואני מעדיף תמיד את אותו "ילנה" הקר והמנוכר או את "משפחה שלי" היפאני או את "בערה", למשל.
במסגרת כמעט אופראית מציע לנו בונג ג'ון הו משל קיומי על החברה הקוריאנית ואולי גם, בכוונה או שלא בכוונה, על החברה המערבית. נכון שפריץ לאנג בסוף שנות העשרים ובשלהי המחזור של הראינוע האקספרסיוניסטי הגרמני כבר חילק את המעמדות ל"עליונים" ו"תחתונים", ל"אדונים" ו"פועלים" ב"מטרופוליס" האלמותי שלו. ונכון שעשרות של במאים הלכו בעקבות השרטוט הזה של גבולות החברה ואגפיה. אבל אם לאנג הציע כמסקנה לסרטו איחוד והשלמה בין שני העולמות – את החיבור שבין ה"מוח" והיוזמה של העליונים עם "הידיים" וכוח הביצוע של ההמונים מתחת בעזרת ה"לב" ההבנה והאהבה (ובעצם את כור ההיתוך שנוסה לא תמיד בהצלחה במקומות אחרים), הו, כמו זוויאגינצב פסימי הרבה יותר. התשובה הריאליסטית לשקר של החלום האמריקאי והסוף הטוב יכולה להיות או אלימה או כמו כאן, חלום באספמיה. מעמד הוא מעמד הוא מעמד וכולנו בסופו של דבר תקועים בשלנו, למרות הרצון לשנות.
"פרזיטים" מביא לנו את סיפורן של שתי משפחות משני צידיו של קו פרשת המים החברתי וגם הפיסי. האחת היא משפחה של עלובי חיים, אבא, אימא בן ובת המתגוררים במרתף עלוב וטבול בייאוש קיומי, בג'וקים, בענני הדברות שחודרים מהחלון ליד התקרה. את האינטרנט הם מוצצים משכנים מזדמנים והאשנב שלהם לעולם מציג את שיכורי ועלובי שכונת המצוקה שלהם. אין להם עבודה והקיום הוא ממש מהיד אל הפה. השנייה היא משפחתו המלוקקת של יזם עשיר , גם כאן אב ואם ושני ילדים המתגוררים בבית מלוקק עם חצר מלוקקת ושלושה כלבלבים מלוקקים, הכול תמונות מז'ורנאלים של שמנת.
המגע בין שני הגושים הטקטונים הללו שיביא לרעידת האדמה במהלך ולקראת סוף הסרט מתחיל כאשר הבן של המשפחה הדלה מצליח בתרמית להפוך למורה לאנגלית של בת העשירים. משחדר זה לעולמם של אלה, השבר הצר שבין שני העולמות מתרחב והולך ובסופו מוצאים עצמם בני העניים מועסקים כולם בשרות המשפחה העשירה. והעולם החדש, האפשרויות הבלתי מוגבלות כל כך מוצאות חן בעיני כל הצדדים שנראה שכך יכולה האופטימיות להרים ראש. אבל, הוי לא – לגם העדן השיקרי הזה חודר הנחש והצרות מגיעות כמעיין מתגבר. מתגבר מאוד.
המשל ברור, גם הנמשל – העשירים מול העניים, היכולת המוגזמת אל מול התלות המעליבה, העולם העליון על ראש גבעה והשאול הקיומי המוצף מתחת לאדמה (יש כאן סצנה, אולי הטובה בסרט שבו נמלטים בני משפחת המשרתים מבית העשירים בגשם שוטף לכוך שלהם מוצף המים והביוב), דרום קוריאה מול הצפון, המנצלים מול המנוצלים וכמובן עולה גם התמיהה מיהם הפרזיטים האמיתיים. האמצעים גם הם הולכים ומחמירים ממשובת רמיה קטנה לבלט קטלני וצבעוני במיוחד. סרט דרום קוריאני, לא להיות מופתע. יש רמיזות רבות על המצב הנוכחי בדרום, האיום האטומי מהצפון ובדיחות על הטוטליטריזם וכוחניות. אבל במהתלה הקיומית הזאת ולמרות מה שמתפתח על המסך מחציו של הסרט הארוך מאוד הזה (כמעט שעתיים וחצי) חסרה נימה של רצינות, של אימה אמתית, של אזהרה או אמירה קיומית משכנעת.
אם הו רצה לשוות לסרט נימות אופראיות, לפחות בסצנות שייזכרו יותר (ספויילר, ביקשו לא לספר), נדמה שמה שנשאר בסוף זאת אופרטה. משהו הרבה פחות רציני, משהו קליל ואולי גם קומי. הדמויות בעלות נימים קריקטוריים בולטים, יש בהן לא מעט נלעגות די מרחיקה והסיפור עצמו, נו טוב…
את השחקנים האנרגטיים במיוחד, עם שאריות של מסורת תאטרון קאבוקי מוגזמת ממילא אין מה להזכיר. שוב, שמות שלא יגידו לכם דבר וספק אם תוכלו לחזור עליהם גם אחרי שינון חוזר. מה שנשאר זאת האסתטיקה של הסרט, של היפה והמעוצב וזאת של הטינופת הקיומית, כמה בדיחות בהחלט משעשעות, ומחשבות שאולי יישארו בבטן על ההבדל והדמיון בין קוריאה הרחוקה וישראל הקרובה, על ניצול, על המחיר שלו ועל מגבלותיה של המציאות מול מעופו של הדמיון.
פרזיטים – 8 בסולם אורשר
Gisaengchung