סופה של שנת 1980 היה נוראי, לפחות מנקודת המבט של "יונייטד ארטיסט", אחד האולפנים הגדולים של הוליווד שהוקם 61 שנים קודם לכן בשיתוף פעולה של צ'ארלי צ'אפלין, דגלאס פיירבנקס ומרי פיקפורד. בהימור לא קטן ולאחר הצלחתו הפנומנאלית של "צייד הצבאים" סרט קודם שלו הניחה החברה בידיו של מייקל צ'ימינו את הסכום האדיר במונחים של אותם ימים, כחמישים מיליון דולאר כדי להכין עבורה את הגרסה שלו למערבון "שערי החופש", במקור נקרא הסרט " Heaven's Gate". זה היה סרט שפרץ את גבולות הז'אנר המיתולוגי וטלטל עד שבר את הדרך המסוגננת שבה הוצג המערבון עשרות שנים בקולנוע. הסרט שבגרסה ראשונית שלא הופצה ארך 6 שעות ויותר, וקוצץ בדרישת האולפנים ל 219 דקות (ואח"כ פעם נוספת לגרסה של 149 דקות) היה לכישלון קולוסאלי גם בביקורות נוראיות (וינסנט קנבי מה"ניו יורק טיימס" כתב "כישלון הסרט הוא כה מוחלט עד כי ניתן לחשוד שצ'ימינו מכר את נשמתו כדי להשיג את הצלחת "צייד הצבאים" והשטן הגיע עתה כדי לגבות את חובו") ועורר עליו את זעמו של הקהל.
לכעס הזה היו כמה וכמה סיבות, חלקן בשל שבירת הקונוונציות שעליהן היה מבוסס המערבון הקלאסי – הסמלים הויזואלים, המסרים הבעייתיים וכמובן גם הליכה קיצונית לריאליזם ודיוק היסטורי ששברו כמה מחוקי הטאבו המוסרי הכפוי של הקולנוע האמריקאי. אבל את עיקר הרעש עשו ארגוני שמירת הסביבה וזכויות בעלי החיים שטענו כי צ'ימינו התאכזר לבעלי החיים בסרט וגם טבח בהם ללא רחם ובכמויות מסחריות. אני זוכר איך עמדתי בכניסה לאחד מאולמות הקולנוע הגדולים בלונדון, אי שם ליד כיכר פיקדילי בתקווה לראות את הסרט שעדיין לא הגיע לישראל (הגעתו לארץ עמדה אז בכלל בסימן שאלה) ושורה די עמוקה, אקטיבית וקולנית של לוחמי זכויות בעלי החיים על שלטיהם מנעה את הכניסה לאולם. רק לאחר שהסברתי שאני עיתונאי מישראל התירו לי את הכניסה והוסיפו "ספר בארץ שלך על ההתעללות בבעלי החיים כדי שיוחרם גם אצלכם" ואכן, האולם הענק, 2000 מקומות ויותר היה ריק כולו. הסרט, אגב חשבתי היה נפלא !!!
הפגנות מהסוג הזה, המונעות את כניסת המבקרים לסרטו החדש של רומן פולנסקי "קצין ומרגל" אמנם לא ראינו בארץ, אולם ההדים להתנגדות קולנית מטעמן של קבוצות שמניחות את התנהלותו המוסרית לפני בדיקה לגופו של סרט, ואפילו מבקר קולנוע מקומי אחד או שניים שהצטרפו לפסילה האוטומטית, נשמעו גם נשמעו. עדויות לפעילויות תקיפות יותר מגיעות אלינו גם מחו"ל. כל אלה לא השפיעו כנראה על קהל הצופים בהקרנת שבת בבוקר ב"לב דיזנגוף" (שאגב, לא מכבד מסיבותיו, את הנחת אזרח וותיק כנהוג, למשל ב"יס סינמה"…). אלה מילאו בסקרנות את האולם כמעט עד אפס מקום.
טיעון מרכזי בהתנגדותם והתנגדותן של אלה הפוסלים במומו של יוצר היא שהסרט המעלה מחדש את הסאגה של משפטי דרייפוס המכתימה את ההיסטוריה הצרפתית, הוא למעשה ובכוונת מכוון כתב הגנה על פולנסקי מטעם פולנסקי ועל ההאשמות שלטענתו אינן מבוססות הרודפות אותו כבר כמה עשרות שנים. האשמות שהרחיקו אותו ממרכז היצירה בהוליווד וקיבעו את חייו באירופה. אבל תפיסה כזאת, שאולי יש בה רק מעט מן המכלול המונח כאן על המסך, היא תפיסה מינימליסטית משום שהסרט הוא למעשה כלי רכב הנושא עליו משימות הרבה יותר נרחבות וכבדות.
פולנסקי הנאמן גם כאן, כמו ברוב סרטיו להצגת הפנים הקודרות והאפלות של הקיום האנושי כמו שכתב פעם ידידי האזרח קליין תוקף כאן ראש, כתפיים וגוף את השימוש הנואל של בעלי העמדה והכוח כדי להעכיר את חשיבותה של השקיפות, הנראות וכמובן את העובדות, האמת והצדק. הנושאים הם אוניברסליים כלליים ומשאירים מקום להרבה מקרים פרטיים שעוברים כחוט השני בהיסטוריה העולמית ולכן הם נכונים גם בצרפת של שלהי המאה ה -19 בואה של המאה ה – 20, נכונים גם היום, מקרוב וגם מרחוק, גם אצלנו. כמובן שהאנטישמיות עליה מבוסס המקרה של דרייפוס היא חלק הארי בסיפור של "קצין ומרגל" אבל היא לא כל הסיפור. באחד המושבים הרבים של האוטובוס הזה יכול להתרווח גם טיעונם של אנשי ונשות ה MeeToo ועימו החשבון שלהן/ם עם ההאשמות בהן הואשם פולנסקי.
הצבא הצרפתי, ארגון נפוח וגאוותני, רווי מניירות וצביעות הוא הנאשם לדוגמה כאן והוא משרטט את הגבולות של השימוש לרעה באותו כוח, תוך הפגנת נאמנות עיוורת לחברי הגילדה של קצינים רבי חשיבות עצמית המרכיבה ומרקיבה אותו. לאורכו של כל הסרט עולה בזכרוני סרטו הנפלא של סטנלי קובריק "שבילי התהילה" שגם הוא עוסק בנושאים תאומים לאלה של "קצין ומרגל" וגם הוא מטיח כתב אשמה על צבא התרנגולים של צרפת בימים של לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. ורק נזכור כי זה היה אותו צבא קצינים פומפוזי ומגונדר שנדרס ע"י הגרמנים בקרבות העקובים מדם, בניהם התבוסה בקרב הארדנים רק שמונה שנים אחרי שדרייפוס זוכה בסופו של סקנדל.
יותר משהו עוקב אחרי דרייפוס, הולך פולנסקי בעקבות סיפורו של אחד, ז'ורז' פיקאר מי שהיה לו תפקיד מרכזי בחשיפת פרשת הזיוף והטיוח שהביאו את דרייפוס לבית הדין הצבאי. הסרט נפתח בנקודת השיא של הסיפור – טקס ההשפלה של קריעת הדרגות ושבירת החרב של אלפרד דרייפוס שהיה קצין ארטילריה, היהודי היחיד ששירת במטכ"ל הצרפתי. השנה 1894 ודרייפוס הואשם בבגידה ובריגול אחרי שמסר כביכול ידיעות לנספח בשגרירות גרמניה בפריס. הסביבה, גם של הקצונה הצרפתית ובעיקר של ההמון שצופה במחזה בוערת משנאת יהודים. כך גם פיקאר שהיה מפקדו של דרייפוס באקדמיה הצבאית והודיע לו אז שהוא אמנם לא אוהב יהודים אבל היחס הזה לא ישפיע על הערכתו את תפקודו של הקדט הצעיר. פיקאר מתמנה לתפקיד ראש מחלקת המודיעין של הצבא, מועלה לדרגן סגן אלוף וככזה הוא פוגש מקרוב את סיפורו של הקצין היהודי שהוגלה בנתיים לאי השדים.
מהלכו של הסרט כולו, כולל הפלאש-באקים שבו יוביל את פיקאר לפתוח בבדיקה של תיק דרייפוס, לחקור מחדש את העובדות ולגלות את המזימה להפללה ולהשתקה שכפו עליו מפקדיו כדי למנוע ממנו להוציא את האמת לאור. המלחמה הקיומית הפיסית והפנימית כאחד של פיקאר היא להגיע לחקר האמת, למצוא את הבוגד האמיתי ולהביא לשחרורו ממאסר ומקלון של הקצין היהודי. הסביבה הפיקודית, עד שר הצבא דורשים לא לפתוח מחדש את הפרשה שעוררה סערה ציבורית, בעיקר אחרי שאמיל זולא פרסם את ה"אני מאשים" ("J'accuse ", כשמו המקורי של הסרט) ופיקאר מחליט לדבוק בחובתו המוסרית והוא משלם על כך מחיר מלא.
ושוב שני סרטים נפלאים ומוקדמים של פולנסקי מוצאים כאן הד. "תינוקה של רוזמרי", סרט האימה הטוב ביותר שנעשה בקולנוע לטעמי (אולי ליד "הניצוץ" של קובריק, שוב קובריק) סרט שבו גוברת מזימה של כוחות בעלי השפעה על יחיד חסר אונים. וכמובן גם "צ'יינטאון" בסיפורו של הבלש הפרטי גיטיס העושה דרכו לתוך מאפלית הרקבון של האצולה בדרום ארה"ב כדי לחשוף את השקר הנורא שהיא מסתירה. מהלכו של "קצין ומרגל" מיטלטל בין שני סרטים אלה, ברוחה של הקדרות הקיומית.
חתימת ידו של פולנסקי חרוטה כמעט על כל פרוייקט קולנועי שלו, למרות שבשנים האחרונות עם גיל מתקדם והוא כבר בעשור התשיעי לחייו היא מטושטשת מעט. הוא אחד האוטרים הבולטים של הקולנוע במאה העשרים שעשה נפלאות בפולין מכורתו (למרות שנולד בכלל בפריס), באנגליה, הוליווד וצרפת. עכשיו, אחרי למעלה מ 30 סרטים, חלקם קצרים (הטוב והמפורסם שבהם הוא ללא ספק סרט הסטודנטים שלו "שני אנשים וארון") הוא מוכיח את יכולתו וכוחו של מקצוען וותיק. הקולנוע שלו עדיין סוחף, מרתק, מהוקצע למרות אורכו של הסרט ולמרות שהסיפור מוכר וסופו ידוע. נכון שיש תחושה של קולנוע מיושן מעט, ממוסד, מדוד ונטול הפתעות אולם זה עובד היטב גם כך. הידד לקולנוע המסורתי.
ז'אן דוז'רדן, שחקן די בינוני ביום יום מצליח להוכיח שעם הדרכה מוקפדת הוא יכול למתוח את יכולתו מעבר לסטראוטיפ ומניירות של גבר שרמנטי ומאהב פעיל. פיקאר שלו אמנם לא נדרש למאמץ מיוחד ע"י פולנסקי, אבל בסך הכל הוא מחזיר את ההשקעה. דווקא לואי גארל כדרייפוס צריך למתן את היכולות המוכחות שלו בתפקיד די משני ומאופק מאוד ומאפשר למאפרי הסרט להוכיח את מקצועיותם. עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי זוכה גם היא להופעות אורח אחדות, בעיקר בכותונת לילה אוורירית בתפקיד המאהבת הנשואה של פיקאר, שאלה של טעם. עוד שחקנים רבים של הקומדי פרנסיז מגיחים אל המסך לרגעים בתפקידי קציני הצבא, עורכי הדין וכמובן מבצע איפור גם של אנדרה מרסון כאמיל זולא, והבולט מכל אלה מתייה אמלריק בתפקיד קומי-דרמטי שובה לב.
מעבר לעניין הקולנועי "קצין ומרגל" הוא סרט שיש לו חשיבות חברתית שיכולה להיות אקטואלית בכל זמן ומקום, ובוודאי בימים אלה של ליקוי מאורות, של אמת חלקית, של הרמת ראש לדעות קדומות, של ניצול נהמת ההמונים, של ערעור על קיומן של נקודות אחיזה לחברה בריאה ומתפקדת. כשגורמים שלטוניים מערערים על עצם קיומו של חוק וסדר, משתמשים בכוח ההשפעה האדיר שלהם כדי לשמר את עצמם ומסתירים את האמת מהציבור שלהם, סרט כזה יכול, אולי להתניע מחשבה אחרת. וכשמתחילים לחשוב, מתחילים גם את תהליך ההבראה.
"קצין ומרגל" – 8 פלוס בסולם אורשר
J'accuse