בסוף הסרט, עם החיוך המתבקש ועם הסימפטיה המתפרצת, חשבתי על קרמר. כן, הליימך המקסים ההוא מ"סיינפלד", ממזר בלתי צפוי ומסתבך סידרתי שהוא אבי אבות האגואיסטים הנפלאים, הממציאים של סיטואציות ורעיונות הזויים ומשעשעים כל כך. הליצן שבטוח שכל העולם נוצר רק לשרתו ומתאכזב כל פעם מחדש להבין שזה לא בדיוק כך. צורי שוסטק הוא גור בנטביץ' שגם כתב וגם ביים וגם מגלם את התפקיד הראשי בסרטו החדש "קצפת ודובדבנים", גם הוא דמות כזאת, מדובללת שיער ואופי (בניגוד לקרמר צורי מצויד גם בזקן עבות ) המגלה שכמעט תמיד העולם שהוא מנסה להתקיים בו ולהותיר סימן עבר מעליו והתקדם למחוזות חדשים.
הפרויקט שמעסיק את צורי ולא מניח לו להביט למציאות בפנים הוא הסרט "קצפת ודובדבנים", סרט אותו תפר במו ידיו ועכשיו הוא נחשף לראשונה מול קהל ולא בהצלחה יתרה. זהו סיפור בתוך סיפור, סרט בתוך סרט, אודיסאה עירונית, אישית ומקצועית החולפת על פני אמצעי הייצור של הקולנוע העצמאי המקומי ומביאה את הגיבור – במאי הסרט שבתוך הסרט כמעט אל סוף היכולת היצירתית-קיומית שלו. אי אפשר לשלול במקרים כאלה גם נגיעות (ואולי יותר) אוטוביוגרפיות. בוודאי לעיסות של ניסיון אישי.
את תחילת שנות ה – 90 בקולנוע שלנו חנך שבי גביזון ב"שורו" שהיה אחד הסרטים המכוננים של עשור לפחות. זה היה סרט שהצליח באופן פלאי וגם בזכות איכותו, צלילותו ותקפותו הביקורתית-חברתית לחצות את מלחמת המפרץ ולהיות רב עניין ומכר גם לפני עידן הטילים, האזעקות ומסכות הגז וגם אחרי שהכול הסתיים. וכדאי שנדע שמלחמות הן בדרך כלל סם מוות לסרטים שנקלעים למהלכן. "שורו" יצק לקולנוע הישראלי דפוסים של נראטיב אחר ובעיקר שלח את צלמי הסרטים המקומיים לחפש את המראה של תל אביב בלילה, בתערובת של צבעים וצורות ותאורה שעשתה את העיר העברית הראשונה מטרופולין אחד מיני רבים בעולם כולו. נולד סגנון סרטי הלילה המקומי בפסטלים של כחול, צהוב, שחור, אדום ורטוב.
אחת הסצנות המרכזיות ב"שורו" המתחרה בתדירות הצגותיה כפרומו של הקולנוע הישראלי, לצד ההצדעה של שייקה אופיר בסיום "השוטר אזולאי", היא הסצנה המתרחשת על שפת הים בין איבגי ואלברט אילוז בתפקידיהם של אשר ישורון ונהג המונית ג'קי. "אין לי כסף לשלם על המונית אז תשפיל אותי" מציע אשר ומתבקש ע"י ג'קי לשיר ולרקוד. היחסים הללו בין גיבור הסרט ונהג המונית זולגים גם ל"קצפת ודובדבנים", החדש של בנטביץ', אלא שכאן הם גועשים למעיין מתגבר ששוטף את הסרט כולו. ואיזה יחסים נפלאים. גם הלילה של תל אביב יורד עלינו כאן שוב וגם הדמות ההזויה המנסה לנעוץ עצמה בחיים מסביב באופן כל כך מעורר דחיה ואמפטיה כאחד.
אני חייב להודות שאת שני הסרטים המוקדמים יותר של בנטביץ' לא ראיתי בזמן ובמצב הרוח הנכונים ואולי לכן לא השתגעתי עליהם, גם לא כשהפכו לסרטי קאלט בשל הרכבם הקולנועי וגם בשל הדרך בהם נעשו. אבל את השניים האחרונים, "לרדת מהעץ" ועכשיו את "קצפת ודובדבנים" אני מחבק באהבה רבה ובשמחה. שתי תכונות שלעיתים, אם הן מתהפכות יודעות גם להפריד בין במאי למבקר קולנוע. בנטביץ' הוא החספוס החינני, הנכון והאמיתי של הקולנוע שלנו, נייר לטש שמתיז שבבים של אמינות, אותנטיות, מקוריות והמון עניין מהסרטים שלו אל תוך המודעות של הצופים. יש בקולנוע שלו חוצפה, ישירות, חוסר התחנפות ויכולת התבוננות שאין להרבה במאים מלוקקים ואולי גם מוקפדים ממנו. הוא ישראלי במובן הטוב של המושג יותר מהרבה כאלה המתגאים בעיצובים אינטליגנטים וקונספטואליים של המציאות שלנו.
מי שמחפש עמודים תומכים שיחזיקו בשבילו את הסרט (ויש לי רושם שבנטביץ' דווקא אינו אחד מהם) יכול להיעצר ברווח שבין "שגעון של לילה" ו"רומן לילי" או "לילה אמריקאי" ו"סטייט פינת מיין" (כי אני אוהב…). הקשר שיכול להראות אינסטינקטיבי מידי לאלמודובר ו"כאב ותהילה" שלו או לפליני ו"8 וחצי" רק בגלל שיש כאן סרט אישי של במאי על במאי הוא פשוט איזו פיקציה. בשתי הדוגמאות הבמאים סלבדור מאיו (בנדרס) וגואידו (מסטרויאני) נמצאים במשבר יצירה בעוד ששוסטק שוצף במעש, רודף נחוש ומבולבל אחרי ההפצה הלקויה לטעמו של סרט שכבר הושלם ומוקרן. יש לו חשבון עם שלבי ההפקה, לא עם האמונה והיכולת שלו לסיים את הסרט.
זה מתחיל באי נוחות ובטענות למקרין על עוצמת הקול, עובד דרך אי הנעימות לתגובות הצופים המעטים שיוצאים מהסרט, נמשך בפגישה עם חבר שהצליח כנראה בחייו ועכשיו הוא מממן את השתיה של הלא יוצלח, עובר דרך ריב עם בת זוגו שהיא גם שותפתו שקשה לה לשאת את גחמותיו, פגישה שמסתרבלת עם צעירה שמציעה לו להפוך לוויראלים את ניסיונות הפרסום לסרט, למאבק פיסי עם מדביקי מודעות שעומדים לכסות בתוצרת חדשה שתסתיר לעד את הפרסומות לסרט שלו, בפגישה עם אשתו של המפיק שהיתה פעם שחקנית ועכשיו היא עקרת בית, ביקור על הסט החדש של המפיק ובמריבה קולנית עמו, ובגיחות למיון של בית החולים עקב מצבו הפיסי המתערער. וכמובן כל הזמן מלווה אותו נהג המונית התומך שמחכה שהמונה יכה אלף שקל ואז הוא יממש את הוצאותיו ויעזוב אותו לאנחות.
בין לבין משלב בנטביץ' גם תמונות של טיסה הזויה במטוס מנהלים להקרנה של סרטו בפסטיבל באיסלנד כשמלווה אותו דיילת מצודדת. התערובת המרנינה הזאת מתחלפת בקצב מהיר ומרתק, בחדות עין וביכולת הבחנה של מקומות, שפה ועיצוב מדוייק של דמויות. היא פורשת מפה ססגונית של עולמו של הבמאי המעיד על מקצועו, מצבו, חבריו ולמעשה על מצב חמור של התמכרות. מבט חד ערכי שמונע ממנו לראות את הצרכים, הרצונות והאפשרויות של השותפים שלו למהלך החיים. אגואיזם יצירתי טהור. קרמר, כבר אמרנו.
בנטביץ' מקיף עצמו באנשים כמוהו ומעמיד אותם בשורה לתפקידים השונים. מאיה קניג , בת זוגו בחיים ושותפתו לכמה פרויקטים קולנועיים נוספים כבת זוגו והעורכת שלו ענבל, אלון אבוטבול כחברו הבליין, הדס בן ארויה, במאית בזכות עצמה כצעירה שמנסה להפוך את צורי לוויראלי, צחי גראד הוא מושון המפיק שנמאס לו מגחמותיו של הלוזר המטריד, אסתר רדא הדיילת במטוס המטפיסי, טינקר בל כאשת המפיק, יובל שרף כשחקנית הזוהרת שממהרת לתפקיד חדש, עמית יצקר כמקרין בבית הקולנוע ועל כולם דובר קוזאשווילי כנהג המונית בתפקיד נפלא, אנושי, מצחיק, חכם שמוסיף בשר לתפקיד וגם לסרט.
חייבים לציין גם את הצילום הנפלא, המדויק והיצירתי של גיא רז המשחזר את תל אביב של מטה בסגנון ההזוי של "נהג מונית" והעריכה המדויקת של מאיה קניג וסשה פרנקלין שדוחפים את הסרט בקצב הסטרי במעלה זרם התודעה של הבמאי.
"קצפת ודובדבנים" הוא סרט שכיף לראות. הוא מהנה, הוא מעביר מסרים בנושא הקולנוע והחיים בצילו, הוא מלא תקווה, למרות מצבו העלוב של הגיבור, הוא מקורי – וזאת אחת התכונות המרכזיות שלו ולמי שדואג, אין בו עיסוק בנושאים פוליטיים שיש בהם מחלוקת. זהו אחד הסרטים הטובים של השנה וראוי שיצליח גם אצל הצופים, אולי יוכל לשלוף אותם לרגע מתוגת המאירי המעיבה עלינו בימים אלה.
"קצפת ודובדבנים" – 9 בסולם אורשר