מה שיכול היה להיות עיבוד קולנועי לסיפור נהדר ואולי גם מורכב, בודאי לא חסר משמעות במזג האויר המגדרי של ימים אלה הוא בעצם ניצול דל ומשמים של האפשרויות. בזבוז של שני שחקנים נפלאים על שטות רכילותית חסרת משקל ,. 6 פלוס בסולם אורשר.
אם יש דבר משמים, טרחני ומעורר פיהוק, לעיתים אפילו מרגיז זה מספר שלא יודע להעביר את הסיפור שלו באופן מעניין ובעיקר לא ברור לו ולנו – למה הוא מספר אותו. אבל בעידן של שפע תוכניות טלויזיה של רכילות צהובה וסתמית ועיתונים שמנפחים את השטויות, מסתבר שהכל אפשרי וזה חודר גם לקולנוע. עובדה – הסרט "קרב המינים".
הסיפור הספורטיבי-דרמטי שהציע "קרב המינים" המקורי מ 1973 , אותו מפגש על בארינה הענקית בין בובי ריגס, אלוף מיתולוגי לשעבר וגיבור אמריקאי מהיכל התהילה של הטניס ובילי ג'ין קינג אלופת ארה"ב ואחת הנשים הגדולות שקמו בספורט, נשא בחובו כל כך הרבה זויות של עיסוק אבל אף אחת מהן לא באה לידי ביטוי בסרט של ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס. נכון שמבחינה ספורטיבית זה היה גימיק, אבל כל ההשפעות המיגדריות, חברתיות, סקסיסטיות ואנושיות נשפכו כאן לכל עבר. צמד הבמאים מצויידים בשני שחקנים מצויינים וצוות תומך מחמיצים כל אפשרות להיות משמעותיים.
הסרט יכול היה להיות קומדית סקרובול ממשפחת הקומדיות הרומנטיות. הוא יכול היה להיות סרט מוסר דרמטי רציני על בעיות של זהות מינית ואישית. הוא יכול היה להיות סרט על הזדקנות, או אפילו, בסידור נראטיבי נכון גם סרט שיש בו מתח תחרותי, למרות התוצאות הידועות מראש. אבל הוא לא אף אחת מהאפשרויות. מה שיש בו זה שרטוט גמלוני ולעיתים גם גס וולגארי צבוע בגוון רכילות צהובה ובטעם וולגארי.
ריגס היה בשנות השבעים אלוף אמריקאי לשעבר עם הילת מנצחים מעליו, מהמר כפייתי ונשוי עם גברת עשירה שכלכלה אותו. פה גדול היה לו תמיד, גם באמצע שנות החמישים לחייו ואחרי השיא הספורטיבי והתנהלות שוביניסטית, בעיקר מחוץ לבית. בילי ג'ין היתה שחקנית טניס מוכשרת מאוד, אלופת אמריקה שלא הסכימה עם השכר הנמוך, 10 אחוזים משכר הגברים שקיבלו הטניסאיות על הופעותיהן הספורטיביות. כאשה אסרטיבית ובעלת השפעה היא דרשה מאיגוד הטניס האמריקאי להשוות תעריפים וכשסורבה הקימה את האיגוד הטניס הנשי המתחרה.
כדי להשפילה ולהוכיח עליונות הגברים, לפחות על המגרש ואולי גם כדי לספק את אינסטינקט הליצנות וההימורים של ריגס הוא הציע לקינג לערוך תחרות שבה תוכרע שאלת העליונות הג'נדרית, לפחות בספורט. קינג, למרות שהיתה בתקופה של שפל מסויים בקריירה שלה, קיבלה את ההצעה ומכאן המפגש שהיה מגה להיט ומשחק הטניס שבו צפו למעלה מ 90 מיליון איש, בארינה ובטלויזיה.
הסרט מלווה את שני היריבים, מנסה לבנות את התיחסותם לחיים, לטניס וזה לזאת, עוקב במשורה אחרי ההכנות של שניהם ולבסוף מקדיש דקות אחדות גם למשחק עצמו. דייטון ופאריס מחליטים לצלם את הסרט שלהם בעיקר בקלוז אפ, החלטה מחייבת מאוד. בתחביר הקולנועי הקלוז אפ, הצילום מקרוב הוא סימן קריאה לאירועים המתרחשים על המסך. הוא ההגברה וההדגשה. לשימוש כזה יש כמה סיבות – להסב תשומת לב לרגע מסויים, לאירוע מסויים, לחפץ מסויים. יש במאים – כמו ברגמן למשל שעושים שימוש בקלוז אפ כדי לחדור לדמויותיהם, לעיתים עד נקבוביות העור כדי להתקרב ולנסות לשקף את הנעשה בנשמתן של הדמויות והשחקנים המגלמים אותם.
משום ששני הבמאים של הסרט אינם ברגמן ואין להם שום הצהרת כוונות באשר למשמעות הסיפור התחחושה המלווה את השימוש המופרז הזה היא לעיתים של פורנוגרפיה סתמית. קרוב בשביל לא להסתיר. להדחק. כל הסצנה שבה מתקרבות קינג והספרית שהפכה לאהובתה זאת לזאת, סצנה שצריכה להיות עדינה ורגישה, מעוררת תחושה וולגרית ומציצנית וכאלה הן גם סצנות אחרות שמצריכות ריחוק אך נדחקות פנימה, כמו אחרוני הפפרצים.
"קרב המינים" נראה ומורגש כמו אדפטציה לא טובה לאירוע אמיתי. הוא דל, שיטחי, חסר מיקוד והאמת, גם חסר עיניין. הניצול של שני שחקנים נפלאים כמו אמה סטון וסטיב קארל מחפיר והשניים נשארים כל הזמן מחוץ לדמויות אותן הם מגלמים, במסגרת הקריקטורה. וכך הופך הסרט לאחד המופעים המיותרים של הקולנוע בעת האחרונה.
"קרב המינים" – 6 פלוס בסולם אורשר.
Battle of the Sexes