ריצ'ארד ג'ול חלם כנראה כל חייו להיות הארי "המזוהם" קלהאן, הבלש מסן פרנסיסקו העשוי ללא חת, לכוון אל פרצופו של הפושע מולו את המגנום 44 הדרוך ומוכן לירי של סמית אנד ווסון וללחוש לו בכוונה מלאה, שכל העולם ישמע "תעשה לי את היום".
אבל ג'ול הוא לא הארי. הוא מתגורר באטלנטה, מפוטר שוב ושוב בשל התנהגות הגולשת מעבר לחוקים ולצרכים של ארגוני שמירה שמסכימים להעסיק אותו. הפושעים הנוראים ביותר עימם הוא מתעמת הם סטודנטים סוררים בקולג' המקומי שמסתירים בקבוקי בירה בחדריהם או מסניפים ג'וינטים בדרך אל המוסד החינוכי. אל מול החלום להיות שוטר ג'ול מהווה מטרד מסוים למי שמוכן להעלים עיין מעברות קלות ולכן הופך גם לבדיחה אצל חבריו לעבודה. רק אמא אוהבת אותו וממשיכה לדחוק אל גופו הענק מטעמים המנחמים את תסכולם המשותף. אצלה הוא גדל להיות שומר חוק, כלשון המושג ורק כך הוא יביא גם לה גאווה בחייה הקטנים.
מגע הקסם של הקולנוע שיכול לחבר אגדות ומציאות הופך את שתי הדמויות הקוטביות הללו לאחת ומסכם אותן בשתי מילים שהן מושג – קלינט איסטווד. האיש שהיה לעולם הדמות האגדית של הבלש חובב הסמכות והכוח לאורכם של חמישה סרטים הוא הבמאי של הסרט שנעשה על פי סיפורה האמיתי של הדמות השניה, פרק לא נאה בכרוניקה של הבולשת הפדראלית והעיתונות שהולכת ונעשית שיטחית, סנסציונית ובלתי מקצועית.
החיבור הזה מתאים לאיסטווד גם כדמות פוליטית, מעבר להישגים המופלאים שלו כאחד מאנשי הקולנוע הגדולים של העשורים האחרונים. "ריצ'ארד ג'ול", הסרט, דוחף כתב אשמה מאוד לא נוח בפניהן של שתי המעצמות הגדולות שטראמפ (ולא רק הוא, יש גם לפחות עוד דוגמה קרובה לנו הרבה יותר) רוצה ברעתן ובערעור כוחן. המערכת של אכיפת החוק והעיתונות. זאת כחלק מהרצון שלו לטרוף את הקלפים של סדר ציבורי בדרך אל הדמוקרטיה הדיסוטופית שתקדם את ענייניו ותעצום עיין מול התנהלותו הציבורית והאישית. ואיסטווד הוא רפובליקאי אדוק שמוכן אפילו להתבזות בצעידה לצד הדרך של נציגיו לנשיאות.
אמרו עליו שמופע ה"כיסא הריק" שלו בכנס הוועידה הרפובליקאית 2012, בימי המאבק לנשיאות בין אובמה ומיט רומני (עוד טרם הוטל צילו הענק של טראמפ על הזירה הפוליטית), היה סימן להתגברות סימני השטיון אצל האיש, אז כבר בן 82 שיסמן את סופה של הקריירה הנהדרת והמסועפת שלו. אבל כעוף החול הוא הניח בפני העולם מאז כבר שישה סרטים חדשים שיכולים לפאר כל רזומה של כל במאי בכל מקום בעולם. ובמחזור סרטים זה הוא מעלה מחדש את הנושא של גבורה גברית מצילת חיים ושל כפיות הטובה של המציאות, החברה ונציגיה שגיבי הכוח. אם תרצו – מאבקו של היחיד בכוחות גדולים ממנו, אם תרצו השתלטותו של הכאוס על הסדר ההגיוני של מהלך העולם הישן והטוב.
סיפורו של ריצ'ארד ג'ול הוא עוד מקרה פרטי שכזה הזוכה כאן להדהוד נוסף. גם כאן, כמו במקרים קודמים לפחות אצל איסטווד, "צלף אמריקאי", "סאלי", "15:17 לפריז" במחזור זה ו"מיסטיק ריבר" לדוגמה בתקופות קודמות, מי שהיה גיבור הופך לדמות מוכפשת בעיקר בגלל הקטנוניות הבלתי מקצועית של מי שמדביק תוויות. במקרה של ג'ול אלה הם חוקרי ה FBI ומשתפי הפעולה שלהם העיתונות שהפכה מזמן בשל הדרישה הגוברת לנפק סנסציות ושיאים דרמטיים, לביב לא אמין של רכילויות .
בהשתלשלות העניינים האמיתית מצא עצמו ג'ול כאיש חברת שמירה באירועים שסבבו את האולימפיאדה באטלנטה של 1996, וכמי שמנע את מותם של עשרות צופי מופע בסנטיניאל פארק במתחם האולימפי. בחשדנותו הרבה הוא מגלה תיק תפוח חשוד מתחת לאחד הספסלים ולמורת רוחם של השוטרים ואנשי ה FBI במקום הוא מכריז על המקום כאיזור סכנה. כשהתיק נבדק לבסוף ע"י אנשי החבלה, לאחר שמגיעה אזהרה טלפונית על הפיצוץ הצפוי, מסתבר שצדק ורוב הקהל מורחק מהמקום. שני אנשים נהרגו וכמה עשרות פצועים וחייהם של מאות אחרים ניצלים. ג'ול הופך לגיבור לאומי ליום אחד עד שסוכן הבולשת לוחש על אזנה של עיתונאית להוטה כי הוא בעצם החשוד העיקרי בהנחת הפצצה. יש לו פרופיל מתאים, יש לו הזדמנות, הוא ניצל מהתופת ובכלל – הוא ניסה לנצל את מעמד הגיבור כדי לקדם עצמו מקצועית. העיתונאית מפרסמת את הסקופ, אמצעי התקשורת האחרים נושאים את הבשורה לכל פינה בלהיטות מטומטמת, איש לא מנסה לבדוק ועולמו של ג'ול ואמו חרב עליהם.
איסטווד ניגש לסיפור אחריו עקב כבר שנים אחדות, סיפור שהתגלגל בהוליווד ועבר כמה ידיים הן באופציות הבימוי והן בליהוק, בזהירות אחראית. יש לו כמובן את הפוזיציה שלו, את נקודת המבט שלו ואת הצורך להעביר מסר ולהמשיך את החשבון עם מי שהיו לבחורים הרעים בעלילה. אבל הוא לא ממהר לשום מקום למרות גילו המופלג. פית הנסיון תעמוד שוב לצידו והוא מחליט לשחק אותה שקט. וזאת אחת המעלות של הסרט הזה שהוא כולו מחאה, אבל בלי לצעוק. היכולות של איסטווד בבחירת קאסט נפלא ולא שיגרתי, הדרך שבה הוא מדריך את השחקנים אל כל סיטואציה, חלקן מרגשות אבל רובן מאופקות ובכלל היכולת שלו לחדור פנימה אל כל אחת מהדמויות בסרט מעוררת שוב את האהבה ליכולות של האיש הזה.
פול וולטר האוזר הוא שחקן לא מוכר והוא נבחר לתפקיד בעיקר בשל דמיונו הפיסי לריצ'ארד ג'ול. ענק גוף, שמן באופן חולני כמעט, מגלם דמותו של צעיר תמים מחד ועקשן מאידך, מנסה לעשות את חובותיו באופן הנכון ביותר, פטפטן בלתי נלאה ובן אוהב לאמו. ואנחנו מלאים אמפטיה לדמות שדורשת רק טוב ונתקלת בציניות של החברה הנצלנית מסביב. את קתי בייטס בתפקיד אמו, בובי ג'ול לא צריך להציג וגם היא נפלאה גם ברגעים של חיוך נפלא והאושר שהיא מפגינה וגם ברגעי הבכי של השבירה הנפשית.
סאם רוקוול בתפקיד ווטסון בריאנט, עורך הדין שנחלץ לעזור לג'ול ומנסה להדריך אותו לאורכה של כל החקירה, אולי היחיד מלבד בובי שמאמין בחפותו של ריצ'ארד, גם הוא נפלא ומעניק לסרט גוון מסויים של הומור משחרר, ברגעים של התכנסות המתח והכעס. נינה אריאנדה כמזכירתו גם היא מקסימה ומעלה חיוך בכל מפגש שלה עם המסך. ג'ון האם בתפקיד הסוכן הפדראלי שמוליך את החקירה, בעצם האיש הרע מעוצב בעדינות רבה, ולא כדמות דמונית עוד בחירה חכמה של איסטווד.
הקריקטורה היחידה כאן, באיפיון שעורר על איסטווד לא מעט כעס היא דמותה של קתי סקראגס, העיתונאית שפרסמה לראשונה את דבר החשדות בג'ול והיתה זאת שהפכה אותו למפלצת. אל מול סביבה מבעבעת בפעילות ה MeeToo איסטווד לא מפחד לפתוח חשבון ואולי גם להמשיך אותו. קתי היא דמות ארוגנטית, תחרותית ושיטחית שאינה בוחלת בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתה, כולל שימוש בגופה ובמיניותה. היא אינה מצליבה עובדות וממהרת לשחרר כותרות סנסציוניות בחוסר אחריות מקצועית משוועת. אם יש דמון המסתובב בסרט, קתי היא הדמון הזה.
מבקריו, בעיקר מבקרותיו של איסטווד העלו טענות שלמרות היחס הפשרני לו זכו גברי ה FBI, העיתונות המיוצגת בדמותה של קתי (כל העיתונאים האחרים כאן הם חלק מאספסוף פרוע וחסר פנים) נשטפת בנחשולים של ביקורת. ולמרות זמן המסך היחסי מצומצם של אוליביה ווילד המגלמת אותה, היא השטן הגדול, הגורם האמיתי לרצח האופי שנעשה לג'ול. העובדה שסקראגס הבינה את טעותה מאוחר יותר, התמכרה למשככי כאבים ומתה חמש שנים אח"כ ממנת יתר לא מוזכרת בסרט גם לא באחרית דבר המופיעה בכותרות הסיום.
איסטווד היום הוא אחד הבמאים הפעילים המבוגרים ביותר בעולם הקולנוע, אם לא המבוגר שבהם והוא יכול להוסיף, למרות הביקורות ולמרות התגובות הצוננות של הקהל גם את "ריצ'ארד ג'ול" לארסנל של סרטים שמרתק לשבת מולם ולעכל אותם עד הסוף. הוא לא צריך להתאמץ כדי להיות מקצועי ולא צריך לעשות רושם על איש. וגם אם הסרט אינו מטפס עד פסגות היצירה שלו, אבל ראו זה פלא (ואולי בעצם לא) החוויה האנושית והאישית, הסימפטיה והחיוך המסויים מציצים כאן שוב כשהאורות עולים על האולם. בהחלט שווה.
"ריצ'ארד ג'ול" – 9 בסולם אורשר
Richard Jewell