"1917" – על הצילום לבדו, 8 בסולם אורשר . גידי אורשר

אל מול פרץ הסופרלטיבים העוטף בהערצה את סרטו של סם מנדס בעמודי המודעות בעיתונים והבוקע מתחנות הרדיו, הנישאים גם על גל התהילה בזכיה ב"גלובוס הזהב" והמועמדויות וההימורים לקראת ה"אוסקר" המתקרב, נדמה לי שאראה כמי שמשבית שמחה. ראש בראש עם טקסטים כמו "חוויה קולנועית נדירה ומסחררת…", "סרט שמותיר אותך פעור פה…", "קולנוע גדול, עוצמתי וחזק !" ועל כולם "סרט המלחמה של העשור", נדמה לי שכדאי לעצור ולבדוק כמה ממרכיביו של הקולנוע כפי שהם באים לידי ביטוי כאן בשעתיים חסר דקה על המסך.

"1917" הוא ללא ספק הישג טכני וויזואלי מרשים. המצלמה של רוג'ר דיקינס מרחפת בתוך, בצד ומעל האירועים בתנועה מתמדת שמעמידה פנים של שוט אחד נמשך לאורכה של הדרך שנמתחת מביצורי חפירות לביצורי חפירות בצפונה של צרפת. ארץ קרועה באותה מלחמה עולמית ארורה שהולידה את התקווה השגויה שתהה זאת המלחמה האחרונה. אבל אל מול היכולת הפנורמית המיוחדת הזאת נדמה שהעלילה ופיתוח הדמויות משאירים מאחוריהם חללים נוספים מלבד גוויות החיילים שנפלו לצד הדרך הבוצית.

הקולנוע הוא ללא ספק בראש בראשונה מדיום ויזואלי, על כך אין כל ויכוח. אבל האם הדרמה, הסיפור, פיתוח הדמויות אינן גם הן חלק מרכזי בתשבץ הנפרש לפנינו על המסך ? נדמה לי שמרכיבים אלה לא פחות חשובים, ואולי גם יותר מהתנאות – מוצדקת ככל שתהיה, במרכיב הויזואלי. ובבדיקה רגועה יותר של ההתרחשויות במהלך העלילה שכתב וביים מנדס, המבוססת על סיפורי סבא שלו מימי מלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שבמערב, לפחות, אין כל חדש. "1917" בתבניתו אינו שונה מכל סרט הרפתקאות נוסחתי שמערב את הצופים בעיקר בפעולה של הגיבור, בדאגה לחייו ולשליחותו גם אם אין לנו הזדמנות אמיתית להכיר אותו מקרוב.

ואכן לאורכו של כל הסרט אין אנו יודעים דבר על שני החיילים שיוצאים למשימה, כמעט משימת התאבדות. טר"ש בלייק (דין-צ'ארלס צ'פמן) וטר"ש סקופילד (ג'ורג' מקיי) מצטווים ע"י הגנרל שלהם (קולין פירת') לעזוב את השוחות בהם שרתו ולצאת למסע דרך השטחים החרוכים שנשארו חשופים אחרי הנסיגה הגרמנית במבצע אלבריך בתחילת 1917. המשימה היא להגיע אל מפקדה של חטיבה אנגלית (בנדיקט קאמברבאץ') המוצבת מול קו הינדנבורג, קו ההגנה המבוצר איליו נסוגו הארמיות הגרמניות, ולמנוע מתקפה עם שחר של 1600 חיילים בריטים שיכנסו כך למארב מתוכנן וקטלני ממנו איש לא ישרוד. השניים נושאים עימם את הפקודה לעצור את ההתקפה וכאלמנט ממריץ מגלה הגנרל האנגלי לבלייק כי אחיו הקצין נמצא אף הוא בכוח שאמור לתקוף. וכך בנוסף למשימה פטריוטית יוכל בלייק להציל את בן משפחתו האהוב.

לשניים יש חצי יום ולילה כדי לעשות את הדרך ואת המסע הזה, רווי הסכנות וההיתקלויות והאירועים מלווה מנדס ובעיקר אנשי המצלמה של דיקינס בעוצמה רבה. ואנחנו עימם. הולכים, מחליקים בבוץ, טובלים בבורות המים העכורים שחפרו הפגזים, נחתכים בגדרות התיל שבדרך, מודאגים ממטוסים שחגים לעיתים מעל, חוששים ממה שמסתתר בבית נטוש, דוחפים משאית שנתקעה בבוץ ובה פלוגת חיילים בדרכה לפעילות בגזרה אחרת, מלהטים שיווי משקל על גשר הרוס מעל נהר, בעיר רפאים ובה צלפים שאורבים, בתוך מערבולות של נהר שוצף. הצופים הופכים להיות חלק מהמסע עמוק בתוך הפריים הענק של ה IMAX הריאליסטי כמעט. אבל בתוך הקרבה הפיסית מבצבץ לו הריחוק הנפשי. הדמויות נשארות מרוחקות, אפילו מנוכרות לצופה ללא חיבור אנושי וממשי.

להוציא סצנה מרגשת אחת, יפיפיה וקסומה, שבה פוגש סקופילד אשה צעירה הנושאת תינוק שאינו שלה בהריסות העיר החשוכה, בין מרדף אחד למשניהו שהוא מנהל עם דמויות של אוייב גרמני אנונימי, סצנה מלאת רוך, כאב ואנושיות, אין בסרט רגשות. כמעט לחלוטין. החיילים מתרוצצים כאן כמו מריונטות המופעלות ע"י חובתן ומלבד ההיענות האינסטינקטיבית של הצופה לטובת גיבוריו קשה לפתח מעורבות רגשית.

בניגוד למראה הריאליסטי והקשה שמנדס משווה לסרט ודרכו למציאות העלובה של החיילים בחפירות, של תנאי החיים הבלתי אפשריים בתוך הבוץ והלכלוך, בצמוד לעכברושים ששורצים בכל מקום, עם סירחון הגופות של בני אדם וסוסים הזרוקים ללא קבורה הולמת על פני האדמה הקפואה, ואולי גם בשל ההדגשה על כל אלה בלבד, הוא מנתק את הסרט מכל הקשר חיצוני והופך אותו ליצירה מנוכרת ומרוחקת. אין כאן, ולו ברמז זכר לתמונה הרחבה, של מקום ואירועים היסטוריים. העוגן היחיד הוא הכותרת בתחילת הסרט המכריזה על התאריך. זכרו את "להציל את טוראי ריאן" שגם בו יוצאת משלחת של חיילים אל מעבר לקווי האוייב בעת הפלישה לצרפת בימי מלחמת העולם השניה כדי למשות חייל אחד מהמלחמה ולהחזירו הביתה לאחר ששלושת אחיו נהרגו. גם כאן תיזכר לעד הסצנה הראשונה, 20 דקות של מופלאות קולנועית המלוות את הנחיתה בחוף אומהה, חגיגה של צילום, פס קול ועריכה ומעורבות הצופים בנוראות הקרבות. אבל ספילברג כמו ספילברג ידע להתנתק מהמלכודת הטכנית וידע להציע סיפור שיש בו רגעים של דרמה אנושית, מפגשים מרגשים וחיבור אמיץ עם הצופים שהכירו מקרוב את הגיבורים של הסרט וחיברו את נפשם בנפשם.

מנדס נמנע מכל אלה ומשאיר אותנו במרחק. גיבוריו, כמו גיבורי כל סרט הרפתקאות לילדים ולמבוגרים הולכים אחרי הנוסחה המוכרת. העולם מסביב כמרקחה, סכנה קיומית מרחפת מעל וצריך גיבור, רצוי צעיר ותמים שיצא לדרך שסופה יחזיר את הסדר מחדש על כנו. כאן העלילה מתכווצת למבצע אחד, אבל גם כאן הגיבורים, שני חיילים צעירים וזוטרים יוצאים לדרך שכולה מהמורות כדי למנוע את הטבח המיותר. "סיפור שאינו נגמר"…

בסוף הקול והתמונה קשה לסחוט מהסרט תובנות ייחודיות, זולת האמירה הכללית והכוללת הנכונה תמיד על מוראותיה של המלחמה. ולכן האימפקט המוסרי, החברתי, האנושי, ההכרתי שלו מתנדף מהר. מה שישאר זאת ההתפעמות הטכנית שאינה משרתת, למעשה שום הארה נראטיבית שהיא ומציעה לכל היותר פסגה נוספת בדרכו של הצילום הקולנועי. ONE SHOT ? היצ'קוק כבר עשה את זה, במגבלותיו הטכניות ב"החבל", איניאריטו הרשים ב"בירדמן" ועכשיו תורו של מנדס. החברים באקדמיה האמריקאית יתרשמו כנראה עם אוסקר. אני קצת פחות…

"1917" – 8 בסולם אורשר
1917

רוצה לשתף ?