צריך לפתוח ולהזהיר כי מה שיאמר כאן ועכשיו לא מתאים למי שלא אוהב סרטים מוסיקאליים, אבל מי שבכל זאת לא החמיץ את "קאטס", "פנטום האופרה", "מלך האריות" או "ממה מיה" כרפלקס מותנה בנסיעה לניו יורק או לונדון (מה שנראה היום כזכרון מתרחק…) – לא יוכל להרשות לעצמו להחמיץ את האופציה להנאה מושלמת באופרטה הזאת של סטיבן זונדהיים, מגאוני הדור בתחום. וזה בבית בלי לנסוע לשום מקום.
זונדהיים, להזכירכם אחראי על כמה מהמבצעים של המיוסיקל/אופרטה/אופרה הנפלאים של הז'אנר הזה, אח בוגר ומשוכלל לסרט המוסיקאלי הקלאסי. אירועים מסוג "מוסיקת לילה זעירה", "יום ראשון בפארק עם ג'ורג'", "פוליס", וכמובן "סוויני טוד" כיצירות מושלמות ו"סיפור הפרברים" ו"ג'יפסי", בין השאר ככותב מילים הם רק ציונים אחדים על דרכו. המוסיקה שלו אינה מתהדרת בלהיטים שוברי עלילה (זולת אולי "הביאו את הליצנים" האלוהי) או במוסיקה טונאלית. היא מנסה לשבור את מיין סטרים השאבלוני לטובת מלודיות מסובכות יותר שנשארות עמוק בזכרון ומציעות גוון קלאסי יותר לעלילה הטבולה כולה במוסיקה. שרים אצלו גם כשמדברים, וזאת תפיסת מציאות לא פשוטה ולא אינטואיטיבית.
מעניין מדוע פגש הסרט המקסים הזה, המהנה, רב הדמיון וטעון הציניות הממזרית, המדודה והדידקטית, שלא לדבר על המוסיקה הנפלאה דוקא את מלתעות הביקורת המקומית כשבא אל המסכים. בחו"ל הוא דוקא זכה למאור פנים רב ולטקסטים אוהדים הרבה יותר. אולי זאת מנטליות שונה של כתיבה, אולי תפיסת חיים מקומית שנצרבה במציאות נוקשה שיש בה לא מעט תיקולים עם טוב לב, אופטימיות ומוסר השכל שקורא לאחריות, אישית וציבורית. ואולי פשוט משום שגבה ליבם של צעירנו בסיפורי אגדות נוטפות מסורת, בעולם מכושף ובקסם פשוט שיש בו לא רק טובים ורעים, אלא גם צורך לסנטז את מה שבניהם.
הסוף הטוב, אותו ה"האפי אנד" המאושר שהיה תמיד מסמלי הקולנוע ההוליוודי נולד דוקא כאקט ציני בסרט מתקופה אפלה מוקדמת, בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. שם, בצל שבר חברתי (וכלכלי) ענק התפתחה תפיסה קולנועית שחברה לזרם אמנותי שכבר שצף באמנויות אחרות כמו הציור, הספרות וגם התאטרון, זרם אקספרסיוניסטי שהציג את העולם הפנימי של גיבוריו, או אנטי גיבוריו ונתן למבט הפסיכולוגיה מראה ויזואלי. באחד מאותם סרטים שבישרו על השינוי "הצחוק האחרון" של פרידריך וילהלם מורנאו הוטח הגיבור ממעמדו החברתי הרם של שוער גאה בפתחו של מלון יוקרתי לתפקיד של שרת עלוב בבית השימוש. שם במורד המדרגות ובלילה קר היה אמור למות משברון לב.
אלא שמורנאו, באקט ציני גאוני אל מול מפיקיו וקהלו הוסיף אפילוג. וכך בין גסיסה לשינוי מצב הצבירה, לפני שראינו את גיבורנו מתמוגג מכל טוב המלון, לבוש מחלצות ומעשן סיגאר בשרני – הופיעה על המסך כותרת : "הבמאי חמל על הגיבור והחליט להתערב ולשנות את גורלו". ומיד בא הסבר כתוב שבאר את השינוי – מליונר מת בבית השימוש ובצוואתו הוריש את הונו לאחרון שיהיה בחברתו וזה היה שרתנו. האפי אנד – כולם הולכים הביתה בשמחה. האל, כמו שאמרו היוונים, ירד מן המכונה.
הסוף הטוב הזה, בשכמותו מצטייד הקולנוע ההוליוודי על כל צעד ושעל הוא לא רק מזימה קפיטליסטית להרדמת נדכאי העולם, הוא גם הסיבה העיקרית – לא היחידה כמובן, בגינה הפך הקולנוע ההוליוודי ואולפני דיסני שהפיקו את "אל תוך היער" לקולנוע הנצרך ביותר בעולם, כסם השיכחה הפעיל והאפקטיבי ביותר בסביבה כבר מאה שנים ויותר.
מה שיפה כאן זה שלמרות כל זאת, ובאופן מוקפד, ה"דיסנים" מבצעים ירי מבוקר ברגל, וזה – דוקא אחד הדברים הסימפטיים שאפשר להגיד על התוצאה הסופית. לא יודע מה היו השיקולים להעביר את היצירה התיאטראלית של זונדהיים לקולנוע. אולי ההצלחה הבימתית, אולי הדלות של חומרים מקוריים אחרים, אולי הרצון להעלות את גיל הקהל ולייצר סרט שמתאים גם ליותר מבני שלוש-שלוש עשרה. אבל משהוחלט להפיק את הסרט הם היו שמחים בודאי להציע רק שלושה מרבעיו. את החלק האחרון, המשנה את הפרספקטיבות, הממריא מסיפור האגדה והולך למחוזות של הגד אישי וחברתי, המתאר מה שקורה אחרי שכולם הלכו לחיות בשלום לעולם ועד באושר ובעושר, את החלק הזה כופה המקור של זונדהיים ודיסני צריכים להחליט – הכל או לא כלום. והם מחליטים הכל, וטוב שכך.
קחו את האגדות הכי מוכרות – סינדררלה, ג'ק והאפונים, כיפה אדומה וערבבו אותם ביחד במפגש מכשף ומפתיע בתוך היער השחור של האחים גרים והוציאו מזה את המיטב. הסיפור של הצעירה הנמקה בין אמא מרשעת ושתי אחיות מפונקות שנדונה לנקות את הביית ולא להוציא את האף כדי לטעום מטובו של העולם. הסיפור של הנסיך המקסים שמחפש אותה אחרי שברחה מהנשף והשאירה אחריה נעל, הסיפור על הילדה עם המעיל האדום שגונבת תופינים מחנות העוגיות ומביאה חלק מהם לסבתה , הסיפור על הילד העני ואמו, משפחה חד הורית ללא כל שצריכים למכור את הפרה שלהם כדי להמשיך ולהתקיים המחליף אותה בכמה גרגרים, זרעים של שיח אפונים הגדל עד לשמיים, הסיפור על הנסיכה היפה הכלואה במגדל גבוה ונדונה להשאר שם ושערה גדל עד לאדמה – אפשרות לנסיך אחר לעלות בצמתה ולהגיע עד מישכבה. סיפור המכשפה הרעה המסתובבת באזורים אלה וסיפור על אופה ואשתו שקללה מונעת מהם צאצאים.
כל המרכיבים הללו, שכל אחד מהם אגדה לשמה הופכים לפרטים בפאזל האנושי שפורש לפנינו זונדהיים ביצירתו. כולם ביחד וכל אחד לחוד הם חלק מעולם הקסמים הזה, אותו היער שהוא גם העולם הפיסי וגם העולם המטפיסי שבו אנו חיים. גם עצים וגם מטפורה. גם סך כל התכונות האנושיות והאירועים המרכיבים את היום יום שלנו, אבל גם החלק האפל של הפחדים, הרצונות, תת המודע האנושי. לכאן הכל נכנס ומכאן הכל יוצא והאחריות – על המספר וגם עלינו.
החלק הראשון, כאמור מביא את האזרחים של ארץ אגדות זאת אל ההאפי אנד המובטח בסופה של כל אגדה, אפילו אם היא דמונית, ניבלונגית, נוטפת דם מתוצרת האחים גרים. אבל החלק השני מעמיד הכל בסימני שאלה. הנסיך בוגד בנסיכה, אשת האופה נמצאת מתה ואין מי שיגדל את הילד , הגיבורים עסוקים בהאשמות מי אחראי על ההרס שנוצר כתוצאה מזעמה של הענקית בכפר וביער. "איך אתה מספר את הסיפור לילדיך" שואל זונדהיים בשירת המקהלה בסופו של הסרט. "הזהר בדברים שאתה אומר כי הילדים מאזינים". "הזהר במשאלות שלך, הזהר בדרך שאתה בוחר, הזהר באגדות שאותן אתה מספר. הילדים שומעים, הזהר במורשת שלך, הזהר לפני שאתה אומר – הקשיבו לדברי".
וכך הסוף הטוב אינו רק נחלת המספר,אלא גם בסמכות השומע, המסר אינו חד משמעי והאחריות לדור ההמשך והרגעתו, הסיבה שהורים מספרים אגדות לילדיהם, רבה יותר. משהו כמו אנטי קליימקס.
אבל איזה אנטי קליימקס נפלא. איזה מארג מקסים וחכם, איזה דמיון, איזה טקסט עשיר וזורם והעיקר – איזו מוסיקה נפלאה. רוב מארשל, במאי תאטרון שהעביר כמה כמה מיוסיקלס לקולנוע ("שיקאגו" ו"תשע") מצליח לבנות את עולם הקסמים בקולנוע והטמיע את הרוח של התאטרון גם כאן. התחושה היא של עולם סוריאליסטי שנברא בין האגדות, רווי באפקטים והפתעות ופתרונות נכונים, גם של עריכה לחלק מהסצנות המסובכות של הסרט. הוא נעזר בשורה של שחקנים שיכולים גם לשיר וגם לפתח דמויות – אמילי בלאנט החמודה, גיימס קורדן השמנמן, קריסטין ברנסקי, טרייסי אולמן, אנה קנדריק, כריס פיין, ג'וני דפ (דקה וחצי) ועל כולם מריל סטריפ הענקית בתפקיד המכשפה, תאטרלית ומקסימה כמו שרק היא יכולה להיות.
אני התמוגגתי ולכן אני ממליץ.
"אל תוך היער" 9 בסולם אורשר. (2014) .
Into the woods