לפני שנים רבות, אולי שלושים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ומשום שמצאתי שזה היה פרוייקט די כבד, ראיתי צורך דחוף להשיל, מאסיבית לא מעט ק"ג ממשקלי. הוראות הרופאים וקשיים גדלים והולכים בהתאמת מכנסיים רק חזקו את ההחלטה. הצטרפתי ל"שומרי משקל" סניף תל אביבי שהיה ממוקם אז בארלוזורוב ממש פינת דיזנגוף בתל אביב. שבוע שבוע התייצבתי, זכר יחיד בקבוצת נשים נושכות שפתיים בדרך אל פסק הדין של המשקל, ספגתי בהבנה את העובדה שקראו לי "אתן" ו"יודעות" ו"חייבות" והורדתי כך במשך כמה חודשים למעלה מעשרים קילו.
הכוהנת הגדולה של הסניף התל אביבי החליטה, כתמורה להציע אותי כאחד המתמודדים בתחרות השנתית על התואר של "מיס שומרי משקל" המיועדת למי שהצליחה להתגבר על היצר, להיפרד מכמות גדולה יותר של בשר רוטט ומיותר ולשנות כך את אורח חייה. בעידודה הובלתי במעלה טבלת ההימורים והיו רגעים שבהם אפילו נלחש לי, בשקט ובסוד שהמקום הראשון מובטח. שאני אהיה מלכת היופי של שומרי משקל לאותה שנה.
כמה ימים לפני התחרות ואני כבר מתכונן ומכין גרדרובה צרת מותן, ראיתי שהכוהנת מתחילה להסתייג ולהתרחק. לבסוף לחשה לי שהיא נורא מצטערת, היא עשתה הכל אבל אני לא אהיה מלכה. "יש מישהי אחרת שתזכה במקום הראשון" לחשה. "נכון שהיא ירדה פחות ממך, אבל יש לה גם סרטן. וזה שינה את ההחלטה שכבר נפלה…".
האמת היא שהאכזבה לא היתה נוראה, בכל זאת הייתי בחמישיה הסופית וצילמו גם אותי על הפודיום בקבוצת המנצחים, אבל מאז יש לי משהו נגד אפליה מתקנת מהסוג הזה. אתה/את זוכה לא בגלל שהיית הכי טוב, אלא בגלל שיש לך סיפור מלודרמטי ורטוב ליד. תחשבו מה קורה ברוב התחרויות של הריאליטי הטלוויזיוני מתוכניות שירה, ריקוד, כישרונות כללי ובישול. ליד היכולות צומחים גם העשבים השוטים של הסיפורים האישיים בצהוב. תנסו לזכור ספר חדש, אלבום חדש או סרט חדש שלאמן המבצע, בראיון קידום מכירות לא הודבקה איזו סנסציה, בעיקר של ניצול מיני בימי ילדות מוקדמת. כתוספת שתופסת, לפחות את עיניין ההצצה בנשמה של הצרכנים.
ויברציות כאלה, לא טובות התעוררו בי השבוע כשקראתי על ההחלטה של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, באנגלית זה הרבה יותר ארוך ומרשים Academy of Motion Picture Arts and Sciences , לשנות את החוקים שיעצבו בשנים הקרובות את אופי הסרטים המועמדים לאוסקר ובעצם כך גם את פני התוצרים של תעשית הקולנוע האמריקאית כולה. הפעם הממזרים שינו את הכללים אבל דאגו גם לספר על כך לכולם.
החלטת הנהלת האקדמיה האמריקאית קובעת כי סרטים חייבים לעמוד בקריטריונים מסוימים כדי להיות זכאים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר החל משנת 2024. מה שאומר שזה ישים גם להגשת מועמדות לתחרות, כי מי מגיש את הסרט שלו ולא משוכנע שהפרס מונח לו בכיס הטוקסידו… מטרתה של ההחלטה, נאמר היא נסיון "לעודד ייצוג שוויוני על המסך ומחוצה לו כדי לשקף טוב יותר את המגוון של הקהל העוסק בסרט". כלומר האקדמיה האמריקאית מנסה להפוך כאן מגוף מקצועי המקדם את הקולנוע האמריקאי ואת אמנות הסינמה והפיתוחים הטכניים שלה לארגון חברתי עם מטרות לתקן את העולם. "אמנסטי" של הקולנוע.
על פי ההחלטה, שלמרות שתופעל רק בעוד שנתיים כבר מעכשיו צריכים המפיקים למלא טופס התנהגות הולמת, סרטים חייבים לעמוד לפחות בשניים מתוך ארבעה אמות מידה. ואלה כוללים את הדרישה שאחד מהשחקנים הראשיים או שחקן משנה בולט יהיה מקבוצה אתנית שאינה מיוצגת מספיק על המסך, כלומר ממוצא אסייתי, אפריקאי, מזרח תיכוני, היספאני ועוד. לחילופין, דרישה ש 30 אחוזים מכלל השחקנים בתפקידים משניים ומעלה יהיו נשים, להטב"ים, בני קבוצה אתנית שאינה מיוצגת מספיק, או בעלי מגבלות פיזיות או קוגניטיביות, או שקו העלילה הראשי יתמקד בקבוצה כזו. קריטריונים דומים הונחתו גם על אנשי צוות, פרה פרודקשן, פרודקשן ופוסט פרודקשן שעובדים על הסרט מאחורי הקלעים – תסריטאים, צלמים, עורכים, אנשי סאונד, מלהקות, מפיקים וצוותיהם; התחייבות משמעותית לחניכות בתשלום, התמחות ופיתוח קריירה; וייצוג משמעותי בקרב הצוותים המוקדשים לשיווק, פרסום והפצה.
ההגבלות הדרקוניות הללו, הטלת הצנזורה המוקדמת והתנאים המוטרפים שנחתו על התעשיה יחנקו את שאריות המורשת הקולנועית שסופגת גם עכשיו מכות נוראות עם המציאות ההרסנית של החיים תחת מגף הקורונה. נדמה שמאז הולדת קוד הייז, שלאחר כמה עשרות שנים של התקדמות ויציאה למרחב של הקולנוע האמריקאי איש כבר לא לוקח ברצינות, לא היו הטלים נוראים כאלה על חופש היצירה והחרות האמנותית.
תארו לעצמכם את העולם, לא רק את הוליווד – את עולם התרבות כולו בלי סרטים כמו (רשימה מאוד חלקית אך מייצגת) כמה מהחשובים של ג'ון פורד, של פרנק קאפרה, של טרנטינו, אלטמן, קופולה וסקורסזה. עולם בלי "הדיקטטור הגדול", "האזרח קיין", "אלו חיים נפלאים", "שדרות סאנסט", "חופי הכרך", "דר סטריינג'לאב", " בוני וקלייד", "הבוגר", "תפוז מכאני", "צ'יינטאון", "כל אנשי הנשיא", "אי.טי", "רשימת שינדלר", "טיטאניק", "בירדמן", סרטים מכוננים שחלק מהם זכו באוסקר ועזרו בעיצוב פניה של הוליווד והתודעה הקולנועית-אמנותית של העולם. הם לא היו עוברים היום את מסננת אוסקר 2024.
נדמה שהוליווד, החרדה תמיד וצמאה לאהבתו של הקהל וכמהה לצלצולי כספו בקופה, הולכת כאן צעד אחד רחוק מידי, ואולי בעצם כמה בניסיון לרצות טעמים שעיצובם גלש על הרצוי. התקינות הפוליטית, לפחות כפי שהיא מתבטאת כאן השתבשה בעולם שאיבד את המעצורים שלו. המוסריים והמעשיים. הטלת הגזרות הללו על פרס האוסקר היא הטלת צנזורה סוחפת, אכזרית, קטלנית וחסרת הגיון וטעם על האמנות. העדפות מתקנות כאלה יעוותו את המוצר הסינמטי, לא ישפרו אותו.
ההחלטה הזאת מצטרפת להודעה קודמת של פסטיבל הסרטים הבין לאומי בברלין, שהיה פעם אחת המסגרות המוערכות והמרתקות, המרכזיות לחשיפה וקידום של קולנוע מהעולם כולו, לבטל את הפרסים המגדריים בתחום המשחק ולאחד אותם לפרס אחד. לא עוד השחקן הטוב והשחקנית הטובה, מעכשיו אמרו פרס המשחק. וגם כאן ההחלטה הגיעה ב"נסיון להציג ניטרליות מבחינה מגדרית", מה שנשמע על פניו כקשקוש מתייפייף שרק פוגע ב"מגדריות" של חלוקת הפרסים.
הקולנוע, כמו כל אמנות אינו דמוקרטי. הוא מעשה של יחידים בעלי כשרון שפורסים את החזון שלהם על המסך. לעיתים הוא מהנה, לעיתים פוגע, לעיתים משעשע ולעיתים טראגי, לעיתים הוא מתאר מציאות ומחמיא לה ולעיתים נוגש בה ופוגע. לעיתים הוא ריאליסטי ולעיתים בדיוני, לעיתים חושף ולעיתים מסתיר, הוא פושט ולובש צורה, סוחף קדימה ודוחק אחור ואת אלה הוא לא יכול לעשות אם אינו משוחרר מכבלים, מחוקים, ממגבלות.
אני יודע שגם בעולם שכזה צריך לפעול לשיוויון. אבל לא כך, לא בהטלת מגבלות על היצירה. נכון לאקדמיה לדרוש שמחצית מחבריה, לפחות יהיו נשים, נכון להגדיל את כמות המיעוטים במסגרת זאת. נכון לאזן את הוועדות, את גופי היוצרים, אבל חייבים להבחין בהבדל. זה צריך להתבטא בהרכב האנושי של הארגון, לא בהטלת איסורים והגבלות על תוצרותיו. אולי אלה ישתנו לאיטם, אבל זה צריך להיות תוך תהליך אבולוציוני שיקח זמן, של מפגש של רצון וצורך, של יצירה חופשית וצריכה שלה והטמעתה בתרבות ובמציאות בה היא מתקיימת. בוודאי שלא בהחלטה אידיוטית, חסרת אחריות, דרקונית ואכזרית שמוזרקת לוורידי התעשיה ומוזגת סם מוות במרכיביה.