תארו לעצמכם את קרב הגלדיאטורים האדיר בין פריס סן ז'רמן וברצלונה בליגת האלופות בכדורגל, או את המפגש לחיים ולמוות בין באירן מינכן וריאל מדריד, או ליוופול מול אתלטיקו והכל בלי קהל. דמיינו לעצמכם את הקרבות ב NBA של הכדורסל האמריקאי הטוב בעולם או אפילו איזה משחק של מכבי תל אביב באחד משלבי הפיינל פול ואין עשרות אלפי אוהדים רועמים בתופים ובמחולות ביציע. זה יתכן ? זה אפשרי ? זה הגיוני ?
(צילום shutterstock )
זה לא הגיוני, זה בניגוד לחוקי הטבע והצורך ההדדי של השחקנים מחד והקהל מאידך, אבל זאת המציאות היום בכל העולם. במרחבי הספורט הפופולאריים מצאו את הפתרון ואפשרו את החזרה היחסית לשגרה כדי להציע למערכות כלכליות שגיבות כוח פתרון להמשיך ולהתקיים ולמיליוני אוהדים תוססים להמשיך ולשחרר את הצרכים שלהם בהתפרקות רגשית. אז איך מעגלים את המרובע – אסור להכניס קהל למגרשים אבל בלי קהל זה לא מרגש וזה נראה ונשמע סטרילי ומנותק ?
תראו למשל מה קורה היום בשידורי הספורט בטלוויזיה, לפחות בשידורי הכדורגל והכדורסל. כדי ליצור את המעורבות הרגשית בונים אשליה ומוסיפים אל התמונות מהמגרש פס קול סינתטי שמדמה ומשלים את החוויה. על כל מבצע עם הכדור מכונת הקול מרעישה קהל ועל כל גול היא ממש מזעזעת שמיים וארץ. ואנחנו בבית מרגישים "כמעט" כאילו ישבנו ביציע וזעקנו עם אחינו האוהדים את תחושותינו.
הכדורגל, הכדורסל ממש כמו הקולנוע והתאטרון דורשים חוויה משותפת של צפיה בצוותא. האדם הוא, בראש ובראשונה יצור חברתי שצריך מישהו שיגיב לידו כדי להעצים את ההנאה שלו מרגעים מרגשים. אתה יכול להיות במקום הכי יפה בעולם ולהתמוגג משקיעה נפלאה אל מול פסגות הרים שגיבים, אבל מה זה שווה אם אין לידך מישהו שתוכל להפטיר לעברו "תראה איזה יופי". לשבת לבדך במגרש ולראות את מסי מתפתל בין שורות ההגנה עם הכדור ומגיע לשער וכובש אותו זה אולי מרשים אבל בלי לשמוע את קריאות העידוד מצד אחד ואת שירי המחאה מהצד השני ואז להתרומם בגל השאגות עם הכדור ברשת, בעצם מה זה שווה ?
ובעולם אחר, להעלות הצגת תאטרון באולם ריק כשצוות של עשרים שחקנים מבצע באופן הגאוני, הנכון והמרגש ביותר את "האמלט" זאת מציאות עלובה, אפילו אנטי תיאטרלית, שהרי עיקרו של התאטרון הוא במפגש בין השחקנים והקהל. בקולנוע זה שונה משום שסרט יכול להתקיים גם אם לא צופים בו, אבל כידוע זאת אינה כוונת המכונן. נכון שבמקרה של קולנוע ותאטרון יש לא מעט ויכוחים בין התיאורטיקנים ומבקרים באשר לקיומן של מדיה אלה עם או בלי קהל, אבל כך או כך מה כוחן של האמנויות אל מול הספורט והפתרונות המוצעים להמשך הפעילות בו.
ולכן שידורי הספורט מצאו פתרון אל מול דרישת הצופים ומוסיפים רעש קהל לצד משחקים שממשיכים להתקיים, ואילו התאטרון נסגר, המחול, נמוג, הקונצרטים נאלמו ורק לקולנוע, בחשכת האולמות נשאר הפתרון של החשיפה בטלוויזיה. הטכניקות של הסטרימינג וה VOD הן היחידות היום המאפשרות מפגש עם הסרטים גם בבית, אל מול המסך הפרטי. מתירות את המשך חייו, אפילו בצמצום של עולם הקולנוע.
זהו פתרון של פשרה. פתרון זמני אבל אם אנחנו רוצים שתעשית הסינמה תמשיך להתקיים, שיהיו מי שיסכימו להשקיע בה, מפיקים שיפיקו בה, במאים שיביימו בה, צלמים שיצלמו, תסריטאים שיכתבו, עורכים שיערכו, תאורנים, תפאורנים, מאפרות, מקליטים ושאר אנשי צוות, ושחקנים שיככבו – בינתיים זהו הפתרון היחיד. זה להיות כאן או לחדול לחלוטין.
ולכן, זעקות השבר העולות לאחרונה מהוליווד, בעיקר מסביבתו של כריס נולן וחבורת "פיוריסטים" קצרי ראות נוספים על רצח המתבצע באמנות הקולנוע עם ההחלטה של וורנרס להוציא את הסרטים שלהם לצפיה בסטרימינג במקביל להקרנות בבתי הקולנוע היא מיותרת, חסרת טעם ובעיקר מטופשת. נכון שהטענה היא שקולנוע צריך לראות על מסך גדול, עם מערכת קול משוכללת מתוך אולם חשוך ותוך ריכוז מקסימאלי, נקודת ראות המציעה הצצה אל עולמות אחרים, על חייהם של אנשים אחרים, מעורבות רגשית בסיפורים אחרים, מציעה חלום בהקיץ, בריחה מהמציאות למקומות מסודרים ומאורגנים יותר. אבל היום אלה פשוט לא קיימים. רשתות של בתי קולנוע סגורות, חלקן אפילו לקראת פשיטת רגל ואולי גם אחרי, ואין בנמצא אופציות שהיו ברורות כבר למעלה ממאה ועשרים שנים.
וממול, המסכים בבית מתרחבים מידי יום, הרזולוציות שלהם גדלות באופן אקספוננציאלי והאיכויות מתחדדות מידי חודש, מערכות הקול גם הן מתחדשות ומקיפות וחווית הצפיה הביתית הולכת ודומה יותר ויותר לזאת מאולם הקולנוע. זה עדיין לא זה, אבל התחליף מטוייב מידי שעה. ואם השאלה היא "לראות או לא להיות", התשובה, כנראה היא ברורה. לראות במה שיש, לראות ולהמשיך להתקיים.
זעקת הנגזלים שמושך נולן אל יחסי הציבור של התעשיה נתמכת כנראה, ואולי גם יזומה ע"י בעלי בתי הקולנוע על הלובי החזק שלהם שבינתיים הם הנפגעים העיקריים. אם הסרטים יוצעו בטלוויזיה לפני או אפילו במקביל לאופציה הקולנועית, הם טוענים, זה יהרוס אותם או לפחות עלול לפגוע בהם מרות. אבל הם שוכחים שאגף אחד במצב העניינים המשורטט פשוט לא קיים : אין סרטים בבתי הקולנוע וכל עוד יש קורונה והחיסון עדיין לא סוגר עניין, גם לא יהיו.
שורשי המאבק הזה הרי לא נטועים דווקא כאן והדים ממנו שמענו כבר מסביב לפסטיבל קאן לפני שנתיים כשהמארגנים, תחת אולטימטום של איגוד בתי הקולנוע הצרפתים החליטו להדיר את הסרטים של נטפליקס מהתחרות שלהם. בסופו של קרב זה לא עזר לא לקאן ולא לקולנוע והסרטים שלא הגיעו למסכי הפסטיבל הובאו לידיעת הציבור בצינורות האלטרנטיביים. אז אמר תיירי פרמו, מנהל הפסטיבל הגדול בעולם "הנוקשות של המודל שלהם מתנגשת עם שלנו והקולנוע עדיין מנצח בכל מקום" וחשב שידו על העליונה. אבל אז באה הקורונה ובאבחה אחת סגרה השנה את הפסטיבל שלו, בינתיים.
נציע כאן זווית נוספת לטענותיו של נולן באשר ל"מותו של הקולנוע" בעולם הסטרימינג. הוא מייצג, אם בכלל את הבמאים של סרטי הראווה, הבלוקבאסטרים של 200-300 מליון דולאר לסרט, סרטי ההרפתקאות בסגנון "וונדרוומן" (שיעלה לסטרימינג ממש בימים אלה) או "חולית", "המטריקס 4" או "יחידת המתאבדים" שגם הם יגיעו ל HBO Max עוד לפני שיפתחו בתי הקולנוע. הסרטים הגדולים הללו באמת נראים טוב יותר על מסך ענק אבל מה עם כל האחרים, הקטנים יותר, הלחם והחמאה של הקולנוע ההוליוודי שיכולים בלי בעיות פילוסופיות עמוקות מידי להיחשף גם על המסך הביתי.
וכבר היו דברים מעולם במלחמה הוותיקה שבין הקולנוע והטלוויזיה. בשנות החמישים-שישים חששה הוליווד בדיוק מאותן בעיות שיכולה היתה הטלוויזיה שזה מקרוב חדרה לסלונים של אמריקה להעמיד בפניה. והחלה מלחמה ענקית, ענקית, ענקית שבה הרחיב הקולנוע את גבולותיו הפיסיים של המסך ושינה גם את התכנים שדחקו יותר ויותר את גבולות המוסר והמותר. רק בשנות השבעים הבינו בהוליווד שכולם בעצם מנסים לעשות אותו דבר ולייצר "אנטרטיינמנט" והמלחמה הסתיימה בשיתוף פעולה.
וזה בדיוק יקרה גם כאן. הוליווד עושה סרטים גם לקולנוע וגם לטלוויזיה ואת הבלוקבאסטרים יראו אולי לראשונה בבית, אבל זה יעשה תאבון רק כפרומו. מעצם טבעו של המושג, הבלוקבאסטר הוא מוצר שרוצים לחזור אליו שוב ושוב והחזרה הזאת תתרחש כבר באולם הקולנוע, כשיפתח בשש אחרי הקורונה. והקהל ישוב אל האולמות, בעיקר משום שכאמור – הצפיה בקולנוע היא אירוע חברתי וצריך, בשביל ההנאה המושלמת שיהיו לידך צופים נוספים שיגיבו, שיריעו, שיהיו שם. שרעש לעיסת הפופקורן של השכן בכורסא מימין ומשמאל ישוב ויעלה באוזנינו.
וזה יקרה בשש אחרי הקורונה, כאמור ולא שניה אחת אחרי.