שני לקחים חשובים למדתי כבר בשחר הקריירה שלי כמרצה ומבקר קולנוע, לקחים שנצרבו עמוק בתודעה המקצועית שלי והם מלחשים שם עד היום. הראשון – לא להיחשף לחומרים פרסומיים, חומרים כל שהם על הסרטים אותם אני עומד לראות ועליהם לכתוב. כלום, שום דבר. לא על הבמאי, לא על השחקנים ובוודאי לא על העלילה ותוכנו של הסרט. בוודאי לא לקרא ולהפנים את הילוליהם של אנשי יחסי הציבור בדפי המידע המחולקים לעיתונאים ובוודאי ובוודאי ( הביטוי הנכון המפנה במהירות את מקומו ל"בטח ובטח", תחליף עממי שגוי) לא את פיענוחם של מבקרים אחרים. משפכי המילים הללו מפתחים שלא מרצון ציפיות שגויות ועלולים לכוון למחוזות לא נכונים. תנו לי לבד, לראות, להבין, לנתח, לפרק ולהרכיב מחדש. התענוג הגדול ביותר הוא להתיישב, טבולה ראזה מול המסך לקראת חשכה הנופלת על האולם, להתרגש כל פעם מחדש ולהיות מופתע. "יא, זה עם מרלון ברנדו".
הלקח השני הוא לעולם, אבל לעולם לא להתפתות לקיים הרצאה על סרט שלא ראיתי. ישלמו ויבקשו כמה שיבקשו. שום פיצוי כספי לא שווה את רגעי החרדה והפקפוק שלפני ובעיקר תוך כדי המפגש עם הקהל. כמה מוכן שלא תגיע, אם לא ראית בעיניים במה מדובר – תשתוק. כי תמיד עומדת האפשרות שמישהו בקהל הספיק להחשף, מכיר ויתפוס אותך בטעות טיפשית. לא נעים.
וזה קרה לי פעם אחת בחיים, הרחק בימים ראשונים של שכרון כוח שזורם בעורקים בהתייצבות מול קהל, רגעים של פרץ אדרנלין שגובר, מסתבר על שיקול דעת נכון. פנו אלי, מהיום להיום כמעט לבוא לבית התרבות של נס ציונה ולהרצות על "פרובידנס", סרטו המדובר מאוד של אלן רנה משנת 1977 (לא להתבלבל עם סדרת טלוויזיה מאוחרת יותר). "בטח ראית ואנחנו ממש ממש חייבים". בלי לחשב סיכונים הסכמתי ונקבעו שעה ומקום. רק אחרי כמה דקות של התפכחות הבנתי את גודל הטעות. בעצם עדיין לא ראיתי את הסרט, אבל היה מאוחר מידי לסגת.
וכאן התחיל מרוץ בניסיון להשיג עותק בוידאו, נגיד ב"אוזן השלישית" אבל הסרט לא נמצא שם על המדף באותה עת, כנראה הושכר. ניסיתי לחפש באוצרות הפרטיים של חברי אוגרי הסרטים וכלום. לא היה. באותם ימים רחוקים של אינטרנט בחיתולים, לשאוב את הסרט מהרשת היה מבצע שלקח כמה ימים, אולי שבוע וזמן זה בדיוק מה שלא היה לי. ויתרתי והתחלתי לחטט עמוק יותר ויותר בטקסטים על הסרט. קראתי עליו עשרות כתבות מתיאור העלילה ועד ניתוחה פריים אחר פריים. מהתרשמות ביקורתית אוהדת לכזאת שהעלתה פיקפוקים. מפירוק כוונות ועד הרכבת מימושן על המסך.
ערכתי הכרות אינטימית עם ג'ון גילגוד של התפקיד הראשי ועם דירק בוגארד ואלן בורסטין ודייויד וורנר ואיילין סטריץ' בתפקידים התומכים. חדרתי עמוק לחייו של דייויד מרסר התסריטאי ולמדתי שהיה לו קשר לישראל ואפילו את התסריט לסרט הזה כתב בארץ. ידעתי כל מה שאפשר לדעת על מאחורי ולפני המצלמה, פרה פרודקשן, פרודקשן ופוסט פרודקשן של הסרט הזה, של במאי צרפתי דגול שניסה לפרוץ את גבולות מכורתו לעשות סרט באנגליה, מצידה השני של התעלה. הכרתי את הסרט כל כך טוב, סצנה אחרי סצנה דקה אחרי דקה והכל בלי לראות ולו שניה אחת ממנו. וכך, חד ומוכן אך לא בלי חרדות מובנות שמתי פעמי לאולם בית התרבות של נס ציונה, אז על הדרך הראשית שבין ראשון לציון ורחובות.
ב"פרובידנס" ממשיך רנה, כאן בפאר ויזואלי מהמם את הסגנון הקולנועי שהטיח שנים קודם בנזירות מתחייבת בקולנוע העולמי בימיו כאחד המרכיבים הדומיננטיים של "הגל החדש" הצרפתי. בייחוד בטיפול המאתגר שלו בזמן. הזמן הקולנועי מול הזמן האובייקטיבי ומול הזמן הפסיכולוגי ותעתועי התודעה. זה התחיל ב"הירושימה אהובתי" וב"אשתקד במריאנבד" וגלש לקולנוע המודרני כולו בשינוי ותפיסה חדשנית ותוססת של מבנה עלילתי.
כאן הוא מתרכז בלילה אחד המתפרש על פני חיים שלמים, משפחה וספיחיה כדי לספר את חשבון הנפש של סופר בערוב ימיו. הוא סובל מכאבי תופת ומנסה לסיים לפני מותו את הספר שלו שהוא גם סיפור חייו וקשריו עם הקרובים לו מי יותר ומי פחות. גילגוד הוא קלייב לנגהאם, אנגלי המתגורר באחוזה מפוארת בפרובידנס, רוד איילנד שנאבק למצוץ עוד מעט מייסורי הגוף שלו כדי לשפר ולסיים את ספרו האחרון. המציאות הדואבת, הזיכרונות שטורדים אותו, ההכרה וערפולה, העיבוד הספרותי של החיים האמתיים, אלכוהוליזם, יצירה וגבולותיה, טבע האדם וחרות הרוח אלה הם חלק מהנושאים שבהם עוסק רנה בסרט המורכב הזה. לנגהאם רוצה לסיים את הסיפור ומעלה באוב את זיכרונותיו והזיותיו והכל במסגרת סיפור שיש בו מרכיבים בלשיים, שנפרם לקראת סופו של הסרט.
"פרובידנס" הוא סרט עמוס ומפותל, לא לינארי המחייב פרוש. אישי ואולי לפני כן גם בהרצאת פתיחה מבהירה. סגנון הסלאלום הדילוגי של רנה, הטיפול שלו בנראטיב, המעברים שבין סצנות ורגעים בסרט, לעיתים חזרה על אותו רגע מזווית אחרת, הצורך של הצופה להיות מעורב בבניית הפאזל הקולנועי שנפרש בפניו, ללא סדר כרונולוגי נהיר יוצר ניכור ברור שאצל צופה שמרן יכול להוביל גם להתנגדות ואולי גם לכעס. ואת זה צריך לנטרל בהרצאת הפתיחה. וכדי שהסיבוך הזה לא יתפוצץ למרצה המלומד בפנים צריך, כאמור, לראות את הסרט ולא להיכשל בשטויות, המון זוטות מפוזרות כאן כדי להיתקל בהן.
טוב, אז דיברתי רצוף 45 דקות כולל קטעי סרטים להדגמה, דקות שכולן זיעה ניגרת מתחת לחולצה, על הגב. וזה נגמר וכשכולם שעטו להפסקת קפה ומאפה ואני יצאתי החוצה לאוויר הצח למנת חמצן הכרחית. שם חיכה חבר שלי, שהיה באולם. "וואלה, יופי של הרצאה" אמר "כמה פעמים ראית את הסרט בשביל זה ?".
אף פעם, צפריר. אף פעם ולעולם לא עוד.