מה אומר לכם ? כל מנהל בכל מקום ובכל זמן היה מת לחגיגת סיום כזאת. כשהעובדים, כולם, מייחלים שלא ילך מהם. כשהעובדים מכינים אירוע כל כך יפה, מושקע ומרגש בדרך שלו אל הפנסיה. אם זה היה תלוי בהם – מהמשנה למנהל ועד אחרון המנקים, דרך ראשי המחלקות במוסד הקולנועי המפואר הזה, עובדיהם, התוכניים, המינהליים, הפרסומיים, החינוכיים, התפעוליים, הספרנים, הסדרנים, הקופאיות – כולם היו בניו וכולם לא רוצים שאבא יעזוב.
הבוקר התקיים בסינמטק בתל אביב אירוע הפרידה שאני מאחל לידידי הטובים לזכות לשכמותו. החברים הטובים, המשפחה, אנשים שפגש בארבעים ומשהו שנות קברניטותו הרכה, חמת הלב, האנושית, המתחשבת, אך מטביעת החותם הייחודי באו כדי להיות ביחד ולחבק את האיש שבאמת, כולם אהבו לאהוב.
ארבעים ומשהו שנים בזרועות התמנון העירוני המעכיר של זהות אישית ופעילות חוצת גבולות, והיחידים שחרקו שן היו הפוליטיאקים הנירגנים , פה ושם, שניסו לתקוע מקלות בגלגלים ועפו אל צד הדרך. כל כך הרבה זמן במערכת המאכלת את יושביה ולא יכלה לו. לא שינתה במאום את הפיקחות, השנינות, ההומור, הנינוחות, אהבת האדם והכבוד למעמדו שבה התייחס לכל האחרים. עובדים, צופים נירגנים וסתם בטלנים שחיפשו גג והבנה.
מקצה עד קצה, כל המברכים על הבמה והמשתתפים בסרט מיוחד שהופק לכבוד האירוע (לא להשוות אפילו עלויות עם סרט הרמטכ"ל), כל מי שישב באולם המלא מפה לפה ומחה לעיתים דמעה קטנה, כולם שפוטים של האיש. האיש שלא ידע לריב באמת עם אף אחד. ויכוחים כן, השקפות עולם כמובן, אבל לא אישי, רק עינייני.
ההפתעה לא יכולה להיות הפתעה בארץ הלוחשת סודות ליושביה, ומסיבת ההפתעה שלא היתה כזאת, טוב שלא היתה, כי מי יודע איך היה האיש עומד בהלם, אחרי הכל הוא כבר לא צעיר… אירועים כאלה, בייחוד בשבילו – הם לא בשבילו. אבל החיוך מלווה הדמעה, שלו ושל כולנו באולם, היה שווה את הכל.
תם עידן בסינמטק של תל אביב, בחיי התרבות של העיר ואולי גם של הארץ. מי שיבוא אחריו יצטרך להוכיח תוצאות מהר ,חזק וגבוה. בנתיים העובדים ואנשי ענף הקולנוע מודאגים. ביום חמישי ישיבת דירקטוריון ואז נידע את התשובה.