זה היה מעמד שמעולם לא הכרתי עד אותו רגע. אני עומד על מדרגות יציאה מקומפלקס קולנוע ענק, לבוש היטב, כמתחייב מהמעמד של פתיחת פסטיבל, טעון באנרגיות והתרגשות המחפשות פורקן ומסביבי גולש ברעש אשד של בני אדם שיוצאים מהאולם. ואני לא מכיר איש מהם. אף אחד. כולם פנים זרות, אנשים המדברים בהתלהבות בינם לבין עצמם בשפה שאני לא מבין, חבורות חבורות ואני פשוט עומד שם ומנסה לדוג טיפת אמפטיה, קשר אנושי, לזהות פנים מוכרות. אחד. להתחבר למישהו, למשהו. אבל כלום. זה אני מול העולם המנוכר.
היו כמה פרצופים שעוררו תקווה, תמיד תמצא בקהל מישהו שדומה למישהו שאתה מכיר, מן שעשוע סרקסטי של הבורא. אבל לא. כולם, כולם זרים נגד אחד. זה נראה ונשמע אולי כמו חלום בלהות או רגע מתחילתו של סרט אפוקליפטי אבל זאת המציאות. זה מה שקרה לי, לראשונה בחיי כשנסעתי באמצע אוקטובר 1986 לשמש שופט בפסטיבל הסרטים של וולנסיה בספרד, מוסטרה דל וולנסיה מספר 7, פסטיבל שהיה מוגדר כפסטיבל לסרטים ים תיכוניים.
החיים המקצועיים משליכים אותך לעיתים על מרחבי נחיתה שיש בהם מרכיבים סוריאליסטים בלתי אפשריים. הם יכולים להיות נעימים, מעניינים ואפילו משעשעים למרות שבאותה מידי הם פשוט מתנגחים איך שהוא בהתנהלות ההגיונית של סדר דברים. וודי אלן עשה את "סוף הוליוודי" על במאי שלוקה בעיוורון פסיכוסומטי לפני תחילת הצילומים של סרט, מנסה להסתיר את זה כדי לא לאבד הזדמנות נדירה לחזור ולעבוד וצריך לקבל החלטות, בהן ויזואליות בלי לראות כלום. אז נכון שאני לא במאי ועדיין רואה די טוב, אבל משהו מחוסר הסבירות של מצב קיומי הזוי עבר עלי באותה שנה, בפסטיבל בוולנסיה.
כדי להוסיף הסבר על חיל ורעדה והתרגשות שאחזו בי בדרך אל המעמד רק אספר שזאת היתה הפעם הראשונה שבה יצאתי מהארץ לאיזה שהוא פסטיבל בין לאומי וכבר הוקפצתי לתפקיד אחראי כל כך שאמור לקבוע גורלות, פרסים ומהלכן של קריירות. מה שלא ידעתי לפני הגעתי לאירוע ולמדתי מיד וכבר ביום הראשון של ההקרנות המסודרות, למחרת אותו ערב הפתיחה המתסכל, זאת העובדה השולית וחסרת החשיבות שהמסע שלי יהיה עיוור, או נכון יותר חרש. שכנראה לא אוכל להבין ולו מילה אחת שתצא מפיהן של מי מהדמויות בסרטים העומדים לשיפוט. להלן פסטיבל ססגוני של סרטים ים תיכוניים שהציע מגוון של סרטים בערבית, בתורכית, ביוונית, ביוגוסלבית, באיטלקית, צרפתית וספרדית, שפות שאינני דובר לא את רובן ולא את מקצתן, והממשק היחיד שלי להבנת הדיאלוגים בהם הוא בעזרת תרגום, אך אבוי. הנה זה מוטבע בגוף הסרט בספרדית בלבד. זאת השפה שכל שורה שבה מתחילה בסימן שאלה הפוך ומסתיימת באותו סימן. איש לא טרח להזמין, להכין, להציע ולספק תרגום סימולטאני לאנגלית, למשל. בסך הכל, הים הוא אותו הים וכולנו שחיינים.
ולא מדובר רק בתרגום סימולטאני, מדובר בתקשורת ביני ובין המארחים בכלל. איש בסביבה לא דיבר אנגלית, כולם התנהלו בספרדית לוהטת (אולי היתה זאת קטלונית בכלל) ובתנועות ידיים רחבות, חובקות. הם היו נחמדים, החברה הצעירים מסביב למארגנים. שמחים, סימפטיים, חמים, הרבה מסיבות ושתיה כדת בפסטיבל. אבל הכל ניחוש. מה הם אומרים ? למה הם מתכוונים ? מה אני צריך לעשות בכלל. וכך שמונה ימים.
מידי בוקר צעדתי מהמלון החביב, הפשוט המשפחתי שבכיכר המרכזית, דרך סמטה צדדית אל מרכז הפסטיבל כדי לראות שני סרטים ביום ולנסות למלא את הזמן בניהם. וולנסיה היתה לפחות לפני 35 שנים עיר קטנה וחביבה, לבנה ורקומת פינות חמד, עם רחובות נאים ומסודרים ועם נהר מיובש בקציה. ומעברו תחילתו עטוית המנופים של מפעל ארכיטקטוני שאמור היה להיות מרכז הקונגרסים ומשכנן של המהדורות הבאות של הפסטיבלים שיבואו. ואז יחזרו המים מהמעקף שנחפר במיוחד ויציפו שוב את גדות הנהר החרב ויהפכו את האיזור לשכית חמדה אמיתית. זה אכן קרה, בקצב הספרדי, כעשרים שנה אח"כ…
על הסרטים אין באמת מה להרחיב את הדיבור. השנים שעברו מאז מחקו כל זיכרון שהוא מכעשרים העבודות שהוקרנו בפנינו וגם העובדה שאלה לא השאירו שום רישום על הקולנוע העולמי או האירופי רק מחזקים את התחושה שבאמת לא היה על מה לכתוב הביתה. סרט אחד, מיוגוסלביה (כן עד 1992 עוד היתה יוגוסלביה ורק אח"כ התפרקה ללאומיה) בלט בכל זאת על כולם והעניק לבמאי שלו את הפרס הראשון, מסקנה אליה הגיעו רוב השופטים שגם רובם, כמוני בחרו בלי להבין אפילו מילה אחת. אבל עבודה היא עבודה וחובה היא חובה.
להסתובב בטריטוריה לא מוכרת עם יכולת מינימאלית לתקשר עם הסביבה מעלה גם כמה בעיות קיומיות. למשל, איך מזמינים מתפריט חסר פשר ומשמעות ארוחת צהריים. או לעיתים גם ארוחת ערב בימים שאין מסיבה או אירוע אליהם אתה מוזמן. מילא ארוחת בוקר במלון, כמה כבר אפשר להכשל בין חביתה לביצה קשה וכמה סוגי נקניק וגבינה עם פרוסות בגט וקרואסון ליד הקפה ?
במלון, אגב, פקידת הקבלה היתה קומוניקטיבית מעט יותר והבינה כמה הברות באנגלית. אבל מה שקורה בחוץ, זה מאבק לחיים, ממש. אפשר ככה למות מרעב. הפסטיבל צייד אותנו בתלושים לשלוש ארבע מסעדות באזור, אבל הבעיה היתה מה לבקש שם לשים על הצלחת. אפשר להסתכן ולהצביע על שורות מקריות ולתת לגורל להכריע מה יונח לפניך בסוף ציפיה מורטת עצבים, אבל אז יש אפשרות מוכחת שתקום מהשולחן רעב במקרה הטוב או עם קלקול קיבה במקרה הפחות נעים. משום שאני לא הרפתקן בעקרון החלטתי ללכת על בטוח ובחרתי בסופו של דבר באחת האופציות שהיתה קפטרית שרות עצמי שבה הייתי יכול לראות בדיוק ולבחור מה יכנס לפה. הכל עיניין של העדפות – אז לא היה אוכל שף אבל גם לא סכנת דזינטריה.
אחת המסגרות שמציעים פסטיבלי קולנוע היא הומאז' לדמות קולנועית מוכרת. במאי חשוב, שחקן או שחקנית, צלם, תסריטאי, ובפסטיבל בסדר גודל בינוני ומטה, כמו המוסטרה בוולנסיה בחרו באותה שנה ברטרוספקטיבה ללינו ונטורה ("צבא הצללים", "שדרות רום", "שנה טובה לאוהבים", "הרפתקאה היא הרפתקאה", "הבלש הצרפתי" ועוד עשרות סרטים נוספים). שחקן צרפתי-איטלקי שהיה ועודו אהוב עלי במיוחד שמת במפתיע שנה אחר"כ, ב 1987. וכמה שמחתי שניתנה אפשרות לפגוש את האיש, שכמובן הגיע כאורח ולראות כמה סרטים בצרפתית, שפה שמתחלקת לי באוזן טוב יותר מהשפות האחרות שפוזרו כאן בין החללים. באתי להתרווח באולם שהוקדש להקרנת סרטיו לא רק בשל הצורך להעביר את הזמן אלא בעיקר קיוויתי למלא כמה חורים שלי בפילמוגרפיה העשירה שלו וכך גם לנוח וליהנות כל רגע מצליליה של השפה הידידותית ביותר בסביבה הנתונה. ולא תאמינו, לעיתים צרפתית יכולה להיות ידידותית.
במפגש אתו סיפר ונטורה, גבר שבגברים, מהדורה פרנקופונית-אירופאית מעודנת ואינטיליגנטית יותר של ג'ון ווין האמריקאי על הקריירה שלו, על סרטיו ועל הצניעות המוקפדת בהן לפחות ביחסים בין גברים ונשים. הוא טען כי בשום סרט, מרוב מוסר לא נראה אותו מנשק את השחקנית שמולו. ואני חייכתי לעצמי משום שרק ערב לפני תפסתי אותו עושה בדיוק את זה, אבל מה אני צריך להתווכח עם כוכב נערץ ?
אחד הרגעים הפחות נעימים היה קשור דווקא לאחד הסרטים של ונטורה. באותה שנה הקדיש הפסטיבל של וולנסיה את המסגרת המרכזית והרעשנית יותר שלו לקולנוע הפלסטינאי. לא היה שם, אז הרבה קולנוע רק אוסף לא קטן של סרטים קצרים ודי פרימיטיביים (מה לעשות, אלא היו ימים מוקדמים של תעשיה שהתפתחה יפה בשנים שעברו מאז) שהוקרנו שוב ושוב באולם מיוחד ודי מרכזי וריכזו אליהם, כצפוי קהל ערבי-פלסטינאי וצפון אפריקאי עויין וקולני. ואני הייתי הישראלי היחיד בסביבה ועל התג שלי זה צויין בבירור. ולכן, מידי צעידה באותה סמטה מהמלון למרכז הפסטיבל דאגתי להסתכל ימינה ושמאלה ואחור לא פעם ולא פעמיים.
ויום אחד זה אכן קרה. הבחנתי שמישהו הולך אחרי, גבר בחזות מזרחית שעקב ממש כמה צעדים מאחור בסמטה שהיתה ריקה מאדם. הגעתי לבית הקולנוע, כבר היו יותר אנשים בסביבה. נכנסתי לאולם שבו עמד להיות מוקרן אחד הסרטים עם ונטורה. והאולם היה ריק. בחרתי שורה די קרוב למסך, כי אני אוהב והבחור נכנס אחרי. המון מקום פנוי והוא מתיישב שורה אחת מאחרי בכסא צמוד. האולם מחשיך, הסרט מתחיל ואני בפניקה. לקום וללכת ? להחליף מקום ? לחכות שהוא ישסף לי את הצוואר בתייל דק וקטלני ? בסוף, לא יודע למה, החלטתי לא לזוז, אבל את הסרט לא ראיתי. העיניים שלי היו מכוונות אחור והדופק היסטרי. אפילו לא זוכר איזה סרט זה היה, אבל כשהוא נגמר אחרי שעה וחצי מסויטות יצאתי מהאולם מהר והאיש יצא גם הוא מהאולם, אחרי ונכנס לאחד המשרדים של הפסטיבל… להלן, הסרט שלא ראיתי.
בהעדר, באותם ימים טיסות ישירות לתל אביב, בדרך בחזרה מוולנסיה הביתה הייתי חייב לעבור ליום אחד במדריד. עיר ענקית, יפיפיה, בסדר גודל שונה לחלוטין מוולנסיה החביבה. יום שלם הלכתי והלכתי, ממוזיאון הפראדו הענקי ועד ארמון המלך, דרך כיכר השמש, הרחובות הראשיים והסמטאות הקטנות. יום מופלא, מפרך, לבד בסיומם של עשרה ימים שלא הוצאתי ולו מילה בעברית וכמעט לא באנגלית. רצוץ הגעתי בערב למלון ואחרי מקלחת נכנסתי למיטה והדלקתי את הטלוויזיה. נתנו חדשות ומזג אויר והבטיחו, בספרדית שכבר התחלתי להבין מעט שאח"כ יוקרן PELICULA NEGRO כלומר, בשפתנו "סרט אפל" והבטיחו פול מוני. ואני שפשפתי את ידי בהנאה, סוף סוף קצת אנגלית… יהיה כיף.
והתחיל הסרט, "פני צלקת" של הווארד הוקס משנת 32, אחת מהקלסיקות של הקולנוע ההוליוודי ופול מוני, ג'ורג' ראפט ובוריס קארלוף דיברו מה-זה- ספרדית שוצפת…