בקאן נמשך מצעד הסרטים, לצד ההיסטריה הבטחונית שמעכבת הכל. האם נמדדת ירידה, אולי דרמטית במספר המבקרים השנה ? שאלה במקומה בסוף שבוע שבו ניתן למצוא מקום ישיבה גם עשר דקות לפני תחילת ההקרנות. מדוע אני לא עושה ראיונות או הולך למסיבות עיתונאים, הויכוח החריף על אמזון ונטפליקס שמציף את הטיילת ועוד המלצות על סרט נפלא שכמובן כבר נקנה להפצה בארץ.
זה היה עיניין של החלטה אישית שקיבלתי כבר לפני למעלה מעשור שנים של סיקורי פסטיבלים בעולם וגם בארץ – אני, בלי ראיונות. זאת אולי החלטה אגואיסטית, אולי גם מתפנקת לא מעט, אבל העיסוק הזה של רדיפה אחרי מפגשים עם במאים ושחקנים שיספרו על יצירתם, בייחוד בנקודות מפגש כה סואנות כמו פסטיבלים – קאן וברלין כדוגמאות מייצגות, היא פשוט עיניין של בזבוז זמן עבורי.
יש לכך כמה סיבות, אפילו די מוצדקות. ראשית תמיד יהיו בסביבה עיתונאים שזה חלק מהתפקיד שלהם בשליחות החובה, העיניין וגם מערכות העיתונים שלהם. השנה נמצאים כאן אמיר קמינר הבלתי נלאה, נירית אנדרמן האחראית והחרוצה ואבנר שביט עם הקשרים ויכולת החדירה להגיע לכל מקום. החברים הללו מחלקים את זמנם בין ציפיה למפגשים עם היוצרים, לבד או בחבורות מלוהקות ע"י אנשי יחסי הציבור של הסרטים לנסיונות לראות את הסרטים עליהם הם צריכים לראיין. משהו בחלוקת הזמן גורם להם לחלוקת קשב ויכולת ואת זה אני החלטתי לחסוך מעצמי.
וגם – אילו היו המרואיינים, מושאי המפגשים הללו מתייחסים ברצינות למפגשים, ניחא. אבל הם, במאים (אחראים יותר במתן תשובות ובקשר עם העיתונות) וכוכבים שבאמת לא איכפת להם עם מי הם נפגשים ומה הם אומרים ומורחים את המפגשים הללו לעיתים גם לאי נעימויות. אחרי הכל הם באו לחופשה על חשבון ההפקה, מחוייבים לענות לשאלות ששאלו אותם כבר מליון פעמים בגלל החוזים שלהם עם הסרטים, משתעממים במפגשים מתמשכים עם טורים של עיתונאים נודניקים ורוצים רק לחזור לחדר המפואר או למרפסת שטופת השמש במלון המפואר שמחוץ לעיר.
גם על מסיבות העיתונאים ויתרתי מזמן, בשל סיבות דומות. חבורת העוסקים בסרט מופיעה עליזה ומבוסמת, מתחכמת עם שאלות אדיוטיות ששואלים העיתונאים הזוטרים יותר שלא יכולים להשיג ראיון אישי או קבוצתי. הסיבה היחידה להדחק למפגשים כאלה – לראות בשר ודם את מי שאנחנו מכירים על המסך בדו מימד. ולכן ראית פעם אחת, לא צריך להדחק יותר. ואני ראיתי. רוצים דוגמה לשאלות ? למשל "הקוראים שלי היו רוצים לדעת באיזה משחת שיניים אתה משתמש"… או שאלה של כתב ישראלי שעלה אצלנו בינתיים לגדולה ויש לו תוכנית אישית בטלויזיה לג'ק ניקולסון : "איך אתה שומר על ישבן מעוצב כל כך"… בחיי. התשובה של ניקולסון היתה, אגב נפלאה : "כשאמרת שאתה מישראל חשבתי – אוי הנה תגיע שאלה פוליטית ואיך אני יוצא מזה. אבל על התחת שלי אין לי בעיה לדבר".
החירות אותה נטלתי ממפגשים מאפשרת לי לראות הרבה יותר סרטים וזאת, בסך הכל הסיבה למסיבה. ובקאן, תמיד אפשר למצוא סרטים טובים, אפילו נפלאים. על "LOVELESS " של זביאגינצב כתבתי בפעם הקודמת. היום אבוא להלל ולשבח את "WONDERSTRUCK " של טוד היינס, אותו הבמאי שהביא לנו בעבר את "וולווט גולדמין", "הרחק מגן העדן", "אני לא שם" ו"קרול" הנפלא שהוקרן בקאן לפני שנה.
הסרט מבוסס על רומן גרפי לילדים שכתב ואייר בריאן סלזניק, מי שכתב ואייר את הספר עליו ביסס סקורסזה את הסרט "הוגו". היינס על פי תסריט בשיתוף הסופר מציע אגדה קסומה המתרחשת בשני מישורים שעיקרה חיפוש אחרי הורה נעלם בחיים של שני ילדים, בשתי תקופות שונות. האחת המתרחשת בסוף שנות העשרים מביאה את סיפורה של רוז, ילדה מתוקה, חרשת הגדלה בבית אב קפדן שאמה זנחה בניו ג'רסי ויצאה לחפש קריירה של שחקנית בעיר הגדולה. הילדה מחליטה לברוח מהביית ולנסוע לניו יורק כדי לחפש שם את האם האבודה. הסיפור השני מתרחש בסוף שנות השבעים וכאן הגיבור הוא בן, ילדון ממנסוטה שאמו החד הורית נספתה בתאונת דרכים, שמתחרש בעקבות מכת ברק הפוגעת בו והוא יוצא לניו יורק לחפש את אביו שלא הכיר מעולם, בעקבות כתובת של חנות ספרים אותה הוא מוצא בין חפציה של אמו.
שני הסיפורים מתערבים זה בזה ומתקשרים בסופו של הסרט עם הרבה דמעות של הקהל לסוף רצוי ואפשרי באגדות שכאלה. היינס בונה את הסיטואציות, את הרגעים, את ההבנות שלו באופן רגיש ומרתק כל כך, עם יכולת הבחנה וכשרון סיפור, בניצול מרתק של הטכניקות הקולנועיות שמקפיצות אותנו מהימים של הסרט האילם לתקופה של הקולנוע המודרני בהומאז'ים מרתקים של אמנות אדירה שאיננה עוד, ובכל זאת עדיין קיימת – גם על המסך וגם בליבותיהם של מי שידע להעריך את השגיה. הסרט המדבר על אהבה והחיפוש אחרי האושר, על חברות, על אחריות, על יוזמה ובעיקר על אהבת הסינמה שהאנושות חייבת לה כל כך הרבה.
בתפקידים הראשיים שני ילדים מקסימים אליזבת סימונדס ואוקס פגלי הנתמכים ע"י ג'וליאן מור ומישל וויליאמס הבוגרים. הסרט, כדאי לדעת יגיע לארץ.
"WONDERSTRUCK " עומד גם במרכזו של ויכוח הרועם כאן על מדרכות הטיילת ומהדהד בין האולמות – על הלגיטימציה של הפקות נטפליקס ואמזון לסרטים שיוכלו לבוא בשערי הפסטיבל, עם לא על עתיד ענף הקולנוע בכלל. הבעיה היא ששתי חברות אלה שחדרו להפקת סרטים שבדרך כלל מיועדים להקרנות באולמות קולנוע הצליחו להעמיד שני מתחרים כאן, בתחרות שהיא קודש הקודשים של אמנות הקולנוע. הקולנוע ולא הטלויזיה זועקים הפוריסטים ובראשם בפסטיבל לא פחות מפדרו אלמודובר, נשיא חבר השופטים השנה המתווכח מרות עם איש צוותו, השחקן וויל סמית שחושב שצריך להתייחס גם לעידן החדש. "הילדים שלי הולכים לקולנוע כל שבוע, אבל טלויזיה הם רואים כל הזמן". ולכן הויכוח מר כל כך ובלחץ המפיצים המקומים הכריזה הנהלת הפסטיבל שיותר לא יוזמנו לתחרות סרטים שאינם מופצים בראשונה באולמות קולנוע. הכריזו, ונראה איך והאם יעמדו בהכרזה.
טוב, שלא נחשוב שהכל סוכר כאן, מבחינת רמת הסרטים. "הירח של יופיטר", סרטו של הבמאי ההונגרי המוערך קורנל מונדרוצ'ו הוא קשקוש מפואר, מבולבל ומתוחכם מידי ריאליסטי ובדיוני על יחסים בין פליט צעיר מסוריה לרופא המטפל בו המגלה את הכוחות העל טבעיים הטמונים בצעיר. מן הרהור חסר תכלית ומיקוד על אלוהים והצורך באמונה. וגם "ברברה", התערובת הפוסט מודרניסטית שהכין השחקן במאי מתיו אמלריק על חייה והקריירה של הזמרת הצרפתיה המוערכת, בסרט שהופך לכולבויניק של סגנונות, וסיפורים שמשאירים טעם של תפלות, גאוותנות וחוצפה.