מי ראה עיתונאים רוקדים ? – סולם אורשר ברגעים אישיים של קולנוע .. גידי אורשר

במשך למעלה מארבעים וחמש שנותי כמבקר קולנוע ועיתונאי לא ראיתי מעולם את עמיתי למקצוע רוקדים, בוודאי בתפקיד, במה שנקרא "מסיבת עיתונאים". אירוע שלרבים מהם הוא משאבה עיקרית לסנטז אינפורמציה על הסרט אותו הם מסקרים ובמקרים רבים משמש גם מקור הכנסה ואישוש לעצם קיומם המקצועי. נכון שיש מסיבות טובות, עליזות ותוססות יותר מאחרות ונכון שאווירת עליצות צריך לדעת לייצר, לעיתים גם עם מוסיקה מתאימה ובר משקאות מזמין. אבל בכל זאת כשעיתונאי, לפחות מבקר קולנוע מוזמן ל"מסיבה" כזאת, נדמה לי שאף פעם הוא לא נוטל עמו את נעלי הריקוד שלו דווקא כאופציה ראשונה לכלי עבודה.

בכלל, ההגדרה של אותו כינוס של עיתונאים שמוזמנים ו/או נדחקים לאירוע בו הם אמורים לפגוש סלבריטאי בטעם אקטואלי מעניין או מעוניין, כוכב או כוכבת, במאי או במאית, מפיק או מפיקה ולשמוע מפיו או מפיה מקבצי קידום מכירות של הפרויקט האחרון בו עסק/ה ואותו הוא/היא רוצה להביא בפני ציבור הקוראים/צופים/מאזינים שרירה כך, נדמה לי רק אצלנו. שהרי חובבי מסיבות אנחנו ושמחת החיים ורצון ההדחקה של מציאות קשה היא חלק מההוויה האישית והציבורית שלנו. אז למה לא ניקח את זה גם לעבודה ? רוצים מסיבה, שיהיה מסיבה.

באנגלית קוראים לזה Press Conference שזה ועידה או כינוס עיתונאים. בצרפתית Conférence de presse שזה בדיוק אותו דבר, אבל בצרפתית. באיטלקית Conferenza stampa , בגרמנית Pressekonferenz וגם זה אותו דבר רק במילה אחת ארוכה ורק אצלנו הופכים את המפגש ל"מסיבה". אז זה לא. נכון שלעיתים יש סיכוי קלוש שזה יהיה מעניין ומפרה, אולי גם מרתק, אבל בדרך כלל האירוע ככל שהוא שמתפתח ומתמשך יכול להיות מתיש, מביך, מתארך, בעצם כמו מסיבה מקולקלת שלא עולה יפה.

מפגשי יחסי הציבור הללו, לפחות בקולנוע מתרחשים בעיקר סביב פסטיבלים שבהם מוקרנת כמות גדולה של סרטים שכל אחד ממקדמיהם כמה לתפוס תשומת לב וכמובן למכור. המטרה – לייצר מודעות, עניין וסקרנות והיא אינה אלטרואיסטית כלל, למרות המסווה המיתמם שמציע כביכול "שרות לציבור". אבל זה לא רק פסטיבלים. לעיתים חברות ההפצה וההפקה, ברצותם לקדם סרט או סרטים בדרך אל אולמות וקופות הקולנוע מקיימות אירועים מיוחדים אליהם מוזמנים עיתונאים מכל קצווי תבל הזוכים למפגשים עם היוצרים, אך כאן מדובר בעיקר בעיתונאים מוכרים ונקראים ומה שחשוב יותר – מכלי תקשורת עם מקדמי הפצה ברורים, הכי גדולים בכל טריטוריה וטריטוריה.

ההפרדה המעמדית המבוססת על עוצמתו של כלי התקשורת נכונה גם במידת היכולת של העיתונאי להתקרב לסלבריטאי התורן  – מי לראיון אחד-על-אחד ומי למפגשים עמוסי משתתפים עד מחנק. ולאלה עומד הפוטנציאל הסביר ביותר להתפתח למפגע הכרתי. זאת הדרגה הנמוכה ביותר, הפתוחה לכולם כמעט והיא אותו  Press Conference (סליחה, לא יכול לקרא לזה "מסיבת עיתונאים") שהסלקציה היחידה לבוא בשעריו היא תעודת עיתונאי, סבלנות אין קיץ לעמוד בתור בכניסה ומקום באולם. ככל שהסלבריטאים המוצגים לקהל מפורסמים יותר, ככל שהפסטיבל גדול יותר , כך גם התור המתפתל והנדחק ארוך ועצבני יותר.

לאורכן של עשרות השנים שאני מלווה את הפסטיבלים הגדולים והעוצמתיים של קאן וברלין למשל למדתי להרחיק את עצמי מהתכנסויות אלה, משום שההתרחשויות בתוך האולם הן לעיתים קרובות ביותר מביכות, לא פחות. וזאת גם הסיבה שלהוציא מקרים בודדים, ספורים של מי שבאמת רציתי, לפחות לשזוף בו/בה את עיני, אני מדיר רגלי המפגשים הללו. זה לא מוסיף דבר ובזמן הקצוב לי תמיד זה יבוא על חשבון סרט שמוקרן באותה עת. ואחרי הכל בשביל הסרטים, כמה שניתן יותר, אני שם. בפסטיבלים הקטנים והאינטימיים יותר זה שונה מעט משום ששם הקשרים שנוצרים הם אישיים ומעניינים יותר, לעיתים אפילו מקריים. ניתן לחטוף שיחה עם אורח מעניין בלי כל הטקסיות הנפוחה שמסביב.

כך קרה לי, לפני שנים רבות באחד מאותם פסטיבלים קטנים, כשהייתי עדיין חובבן נלהב של יניקת תכנים, בעיקר על טריטוריות קולנועיות לא מוכרות, כשנקלעתי ממש במקרה לקבלת פנים של סרט סיני. לא יודע איך הגיעה לתא הדואר שלי בחדר העיתונות המאולתר ההזמנה למפגש עם היוצרים במסעדה סינית לא רחוק מהרחוב הראשי, זאת היתה כנראה טעות מצידם. אבל בשל האפשרות להציץ מקרוב על תרבות קולנועית שהיתה עדיין כמעט ארץ לא נודעת, גם מבחינה אומנותית וסגנונית וגם מבחינה פוליטית וגם (אני חייב להודות) האופציה לארוחה סינית בחינם כמובן שהתייצבתי על מרפסת המסעדה ופגשתי שם לא מעט סינים מחייכים. באותה עת עדיין יצאתי לאירועים כאלה מצויד במכשיר הקלטה ומיקרופון – גלי צהל והמחויבות לשלוח הביתה קולות מהקרב אחרי הכל ולכן, לאחר שנגשה אלי בנועם סבר מקסים המתורגמנית של המשלחת, ביקשתי לדבר עם השחקנית הראשית. היו שם כמה בובות פורצלן יפיפיות ועדינות שהסתובבו בין האורחים, שהרי המשלחת קידמה בין שאר התוצרת מהמזרח גם את הסרט שהוקרן בפסטיבל, לדעתי זה היה "שדות החיטה האדומים" סרט הבכורה הנפלא של ז'אנג יימו. עד היום אני לא יודע אם זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם גונג לי בתפקיד הראשי שגילה אותה לעולם או שחקנית צעירה אחרת. אני מעדיף לזכור את זה כך. על כל פנים השיחה המוקלטת נסבה על סגנונות המשחק בסין, האקדמיות לדרמה המחולקות למשחק על במה ועל המסך ועל דרכה אל הקולנוע. מעניין, באמת מעניין. היא דיברה והמתרגמת תרגמה ואני שאלתי, התרשמתי והקלטתי.

כשחזרתי לחדר במלון כדי להכין את הכתבה ולבחור את הקטעים מההקלטה הבנתי את גודלה של הצרה. לא שמעו כלום מהראיון. במקום השאלות, התשובות והתרגום בקע מהרמקול רעש נוראי של רחוב סואן וברקע, בשקט, מלמולים לא ברורים של אנשים מדברים. וזה – כמובן לא לשידור. מסתבר שאת התקע של המיקרופון הכנסתי בטעות לשקע האוזניות ומה שהקליט היה המיקרופון הפנימי של הטייפ שקלט את כל רעשי הסביבה. למזלי הטוב הזיכרון קצר המועד שלי עוד עבד ושיחזרתי על הניר את רוב האינפורמציה שתורגמה לי מסינית . לעיתון זה היה אולי מספק אבל אני הרי רדיו, והכי טוב בארץ באותה תקופה …

התושיה, אומר חכם יפאני זקן היא מאימהות ההתגברות על תקלות כאלה ואני מצאתי דרך. הרי בארץ אף אחד, לפחות אז לא הבין סינית, זה היה סינית בשביל רוב המאזינים, זולת אולי פרופסור או שניים שממילא לא מקשיבים לגלי צהל בשעות יומן תרבות ולכן לא חשוב מה אמרה גונג לי באמת, צריך היה לשמוע קולה של אשה דוברת מנדרינית ולכסות את הקול במהירות עם התרגום לעברית, על פי הטקסט הכתוב מהזיכרון. וכך התייצבתי למחרת בביתן של הקולנוע הסיני, מצאתי מהר את המתורגמנית החייכנית וסיפרתי לה שאני צריךאינפורמציה נוספת, בשביל להשלים את הכתבה. אנא מני לי בקולך, ביקשתי, את השמות של כל הסרטים הסיניים שהופקו באותה שנה. מסתבר שהיו כעשרים כאלה. היא מקריאה את השמות ואני מקליט, הפעם חוט המיקרופון מחובר למקום הנכון, אבל זה נשמע רע. מקוטע. לא כך משוחחים אפילו בסין. לאחר כמה חזרות הצלחתי להוציא כמה משפטים ברצף ואיתם חזרתי להכין את הכתבה. במה ששודר לא היה שום קשר בין השאלות לתשובות אבל עד היום אף אחד לא בא בטענות.

ל Conférence de presse של פסטיבל קאן ול Pressekonferenz של ברלין הפסקתי להתקרב בעקבות הגילוי, די מוקדם במורד השנים שבמפגשים אלה פשוט חבל על הזמן. השאלות מסתובבות בחלל שבין הטרחני לאידיוטי והמשיבים על הבמה מתייחסים אליהן בדרך כלל בהתאם. תשובות קצרות, מתחכמות, מתחמקות שמשמחות אולי את החברים העולזים על הפודיום המואר, הרבה פחות את הנוכחים באולם. ומה שואלים ? יש כאלה, לאחר שהם מציינים כמה נהנו ואהבו וחושבים שזאת יצירה קולנועית מרתקת וחשובה שנוגעת ברבדים המרובים של הבעיה אותה מעלה הסרט ותודה רבה, מבקשים להבין נקודה אחת שלא היתה נהירה דייה. למשל "מדוע, בסצנה שבה שני האנטגוניסטים מתמודדים זה עם זה בדשא הירוק, הטירה שברקע היא אפורה ומצולמת שלא בפוקוס, והמצלמה שאינה יציבה המוחזקת ביד מתרחקת לאיטה ?" או "מה המשמעות הפילוסופית בדרך שבה בחרת להציג את הדמות הראשית כמישהי המתנגדת לקיום התנאים האובייקטיביים שבה חיים התושבים של הסביבה האולטימטיבית שאותה היא מנסה להפוך למודרנית יותר ?".  ויש גם עיתונאים, בעיקר עיתונאיות, סלחנה לי אבל אני מדבר על אחת ספציפית שמגיעה הנה מאוסטרליה כבר עשרות שנים, שמצביעה יפה לקבל רשות שאלה וכשמוגש לה המיקרופון היא שואלת, נגיד את רוברט רדפורד (!) "קוראות העיתון שלי היו רוצות לדעת באיזו משחת שיניים אתה משתמש"… הבנתם.

אחד המקרים הזכורים טוב מאחרים, אולי הסיבה לנטישתי את האירועים הללו באופן סופי סבבה את המפגש עם הצוות של "באהבה אין חוקים" בפסטיבל קאן של 2003. משום שמדובר בסרט בכיכובו של ג'ק ניקולסון ודיאן קיטון וההתענינות היתה עצומה, הועברה ההתרחשות מהאולם הרגיל לחלל גדול יותר אליו התכנסו הרבה מאות עיתונאים. ניקולסון שפך חיוכים לכל עבר מבעד למשקפי השמש הנצחיים שלו, אחרי הכל אז היה השליט הרשמי של הוליווד והגיע הנה, לחגיגה הגדולה והמפוארת של שאר העולם, של קולנוע נוצץ וכולם רצו לשמוע אותו ולבלוע בשקיקה מרגליותיו. היו שם על הבמה גם דיאן קיטון ואמנדה פיט וקיאנו ריבס, כמובן הבמאית ננסי מאיירס אבל כולם רצו ניקולסון. הסרט, רק להזכיר עוקב אחרי מערכת היחסים של לבלוב סתיו מאוחר בחייהם של פלייבוי מזדקן וגרושה ניו יורקית הנרקם לאחר שהוא עובר, שוב ושוב התקף חרדה דמוי שבץ לב בביתה המרווח שעל החוף. חלק נכבד מתרחש אמנם בבית היפיפה, אבל חלק גם בבית החולים וניקולסון לבוש שם בחלוק הפתוח מאחור.

ככל שהכוכבים מפורסמים יותר כך הציפיה לכניסתם לאולם ארוכה יותר, וכך באיחור קיסרי של חצי שעה מתחילים לשאול שאלות. ואני, שעומד ליד הקיר האחורי של האולם עם אופציה נוחה לנסיגה מהירה החוצה, שומע כמו שאר מאות הנוכחים להפתעתי את השאלה הראשונה. "הי", מהדהד הרמקול באולם העמוס "שמי חיים אתגר מישראל ויש לי שאלה למר ניקולסון". דריכות ברורה של שאלה ראשונה. "רציתי לדעת איך אתה שומר בגילך על ישבן מעוצב כל כך ?"

פשוט, חד, מתעניין, בציפיה לתשובה שיכולה להאיר את הסרט, קומדיה רומנטית למזדקנים חביבים, באור חדש… היה שקט, ניקולסון חושב לרגע ואומר "שמע, תודה על השאלה. כשאמרת שאתה  מישראל חששתי שאני הולך להסתבך עכשיו עם נושאים פוליטיים ועל זה מאוד לא נוח לי לענות כאן. ולכן כל כך הוקל לי עם השאלה שלך.  כי על התחת שלי, אין לי בעיה לדבר. האמת היא שהמפיקים רצו להכניס אותו לפוסטר של הסרט, אבל בסוף זה לא יצא. ותודה על המחמאה !".

אל מול ההסתייגויות הללו, עדיין יש מפגשים שפשוט אי אפשר לוותר עליהם, המוניים ככל שיהיו. למשל המפגש עם קלינט איסטווד שהביא לתחרות בקאן ב 1988 את "בירד", אחד הסרטים רוויי המוסיקה שלו, אחד מסרטי הג'אז הגדולים בכל הזמנים והפעם עם סיפורו של צ'ארלי "בירד" פארקר. את דמותו של גאון הסקסופון שמת מוקדם מידי בן 34 גילם פורסט וויטאקר והסרט היה אחד האירועים הקולנועיים שהפכו את איסטווד לאורח קבוע בפסטיבל. "בירד" נעל את השליש הפחות נוצץ בקריירת הבימוי של איסטווד ופרץ את הדרך לשורה של יצירות נפלאות כמו "הבלתי נסלח" (שהוקרן אף הוא בקאן), "הגשרים של מחוז מדיסון", "מיסטיק ריבר", "גראנד טורינו" בין רבות אחרות.

הדרישה למפגש היתה אדירה והנהלת הפסטיבל, גם כאן העבירה אותו לאולם הגדול ביותר בארמון הפסטיבלים הענקי כשלעצמו. אני, די ירוק עדיין בטריטוריה האכזרית של הבניין המסובך להתמצאות ולא מכיר עדיין את כל המוצג לראווה והנחבא מן העין בחמש הקומות המתפרשות על המון מפלסים במאות דונאמים של אולמות הקרנה, אולמות אירוח, חדרים, חדרים פנימיים, מרתפים, מרפסות והמון גרמי מדרגות המובילים, בצרפת כמו בצרפת לכל הכיוונים. הלכתי עם הזרם ועל כתפי מכשיר ההקלטה, כדי להביא ממש את דבר האמן וגבורותיו אל העם המצפה בציון. בדלת הכניסה לאולם הודיע לי הסלקטור שאני לא יכול להיכנס. למה ? לא הבנתי זה היה בצרפתית. החברים הללו מחברות השמירה נאטמים בעת הצורך לכל שפה אחרת מלבד צרפתית, בייחוד כשצריך לאסור משהו על מישהו. אחרי ברור לא קצר ודחיפות של עמיתי קצרי הרוח שרצו להיכנס לאולם הובהר לי, בעזרתם שהבעיה היא הטייפ. אסור להכניס למפגש הזה שום מכשיר הקלטה או צילום , משום שזכויות השידור הן בלעדיות של "פרנס 1". ואם אני רוצה סאונד, שאלך ואחפש את החברים שלי. למקצוע, זאת אומרת באולפן שלהם, היכן שהוא במבנה הענק.

משום שהגעתי מוקדם ידעתי שיש לי עוד רבע שעה עד התחלת האירוע וחשבתי שאספיק להגיע לאולפן של "פרנס 1", אם רק אדע היכן הוא. ומכאן התחיל מרוץ מכשולים שלי בין קומות הבניין ופינותיו הנסתרות, איש לא ידע לכוון אותי למקום הנכון. עשר דקות חולפות, חמש דקות לאיסטווד ופתאום, באמצע המרוץ אני פוגש באחד המפלסים מבקר קולנוע ישראלי, וותיק במקום ובקי ממני בגאוגרפיה המסובכת ואני שואל אותו אם מכיר את האולפן. הוא מניע בכתפיו בחוסר ידיעה ואנחנו מסיימים בחטף את המפגש הקצר והמאכזב עבורי. בהמשך המרוץ רק נזכרתי שהקולגה יודע בדיוק היכן האולפן. הוא משדר משם לתחנה מתחרה מידי שבוע את תוכנית הקולנוע שלו לארץ בתקופת הפסטיבל. נו טוף…

שתי דקות לתחילת האירוע, שם למעלה באולם הגדול ואני עם מכשיר ההקלטה ביד מסתובב בחללים המתרוקנים של הארמון (כולם הלכו לראות את איסטווד) אובד עצות. פתאום אני קולט שכמעט בכל פינה מוצבים מכשירי טלוויזיה המעבירים את המפגש. וואלה – אני אומר לעצמי, אני מקליט את זה משם, מהטלוויזיה. האמת, נרגעתי. נשמתי לרווחה. הנה זה מתחיל, הנה איסטווד נכנס לאולם, הנה הצלמים שואגים, הנוכחים מוחאים כפיים ואני, טוב לי.

שאלה ראשונה לאיסטווד ואחריה תשובה. ורק אז אני מבין שאני ממש בצרות. אכן שומעים את איסטווד עונה, אבל זה רק לשתי מילים ואז המיקרופון שלו מוחלש ובמקומו עולה קולה הרועם והצורם של המתורגמנית לצרפתית. מסתבר שמתורגמנית יכולה לא רק לפתור בעיות אלא גם לייצר אותן. וזהו – זה נמשך ונמשך, הקלטה טובה וברורה, אבל של התרגום המשודר ואיסטווד, לעינינו בלבד וזה נורא כי אנחנו רדיו, לא טלוויזיה.

אבל מסתבר שצדיקים, מלאכתם נעשית לעיתים גם ע"י אחרים והאלוהים הטוב עובר לפעמים ברגעים הנכונים גם בשמיים הכחולים של ק"ק קאן, למרות כל חטאיה. כי ברגע אחד, לקראת סופו של מפגש העיתונאים (שעד היום אני לא יודע מה נאמר בו כולל, אולי מאזיני הפסידו אינפורמציה על משחת שיניים או סוג הסיגריות של האמן) מעוררת אחת היושבות באולם מהומה קטנה. "מה יש לך, מר איסטווד נגד אנשי הרדיו ? האם זה עוד מימי "מיסטי" (סרטו הראשון כבמאי שעסק בשדרן רדיו) ? מדוע אתה לא מוכן להיפגש איתי לראיון ?" "אני לא יודע על מה את מדברת" עונה איסטווד "ולא, אין לי שום דבר נגד הרדיו". " אשת יחסי הציבור שלך מסרבת לארגן לי ראיון" היא ממשיכה לטעון בפניו. "נסי להתקשר מחר ואם יתאפשר על פי לוח הזמנים, ניפגש" הוא מנסה להעביר נושא. "בסדר גמור, אתקשר מחר". ואז נוגע האל הישר  במכונת ההקלטה שלי כשאיסטווד לוחש למיקרופון על הבמה וזה עובר דרך אולפני "פרנס 1" לטלוויזיה בלי התערבות המתורגמנית שהשתתקה במהלך כל הויכוח הקצר. " Go ahead, make my day" הוא אומר.

מי צריך יותר מזה כדי לסיים כתבה ?

רוצה לשתף ?