את השלג של חורף 1950 אני בוודאי לא יכול לזכור, בעיקר משום שלא ניחנתי ביכולות מופלאות של ראש ממשלה וממני נבצר לקחת חלק באירועים שקרו טרם הולדתי. אני נולדתי שישה חודשים אחרי שצמר הגפן הקפוא נשר על הבתים, השדרות, הלבן והירוק של תל אביב והפך את השנה הזאת, בדיוק באמצע המאה העשרים לזכורה כל כך. אבל האירוע המטאורולוגי הלאומי הזה שחילץ לכמה ימים את 1950 מגלישה לשגרת צנע שמדינת ישראל הצעירה החלה לשקוע בה היה אירוע קוסמי. בוודאי חשוב ומדובר יותר מהצטרפותו של תינוק אחד, לא מיוחד במיוחד למרשם התושבים של תל אביב – ישראל.
אני נולדתי בקיץ, בשחר של יום סיום שנת הלימודים מה ששימח מאוד את אחותי הגדולה, לא פחות מהופעתי בחייה. זה היום המפריד בין חופש לחול ומבשר את בוא מוכרי הקיינס והסברס על עגלותיהם לפינת ריינס ושדרות קק"ל. התאריך הוא משמעותי בעיקר משום שאמא, שלימים ניהלה את מחלקת גני הילדים בעירית תל אביב והקימה סוף סוף את מערך הגנים המסועף בעיר העברית הראשונה, היתה באותה עת עדיין גננת מן המניין. ונשות החינוך המחושבות באמת מכוונות כידוע מימים ימימה את הריונן וחופשת הלידה המיוחלת שבאה בעקבותיו למרווחים הצרים שבין החופשים. אבל לא כך אמא שלי, נוטפת מוסר ציבורי שהטילה אותי לעולם בראשון בימי החופש הגדול והשיקה כך באחריות פדגוגית את החופש הממומן עם הזכות הסוציאלית המוקנית לה.
כך או כך, בוקר הולדתי בבית החולים "אסותא" שברחוב ז'בוטינסקי שהיה מוקף אז בדיונות של חול, בית חרושת ללידות וסרט נע נטול יגע שפלט אזרחים ואזרחיות חדשים, ממורקים ומצווחים היישר אל מרשם התושבים, והלילה שקדם לאירוע הדרמטי מבחינתי קבעו כנראה את גורלי באופן החלטי, לא מודע, מטפיסי ובלתי ניתן לערעור. וכנראה כבר אז נידונתי לקולנוע ובעיקר לחיבת עולם חסרת נוגדנים לקולנוע המוסיקאלי. מיומי הראשון ועד היום הזה ממש, מהפעיה שלאחר ניתוק חבל הטבור ועד המאמר האחרון שכתבתי, במחזור הדם שלי מתערבלות שתי אהבות עיקריות. למוסיקה ולקולנוע. והחיבור שלהן, לפחות עבורי הוא קטלני ודומע התרגשות. ברגע שבו הצעירה המפוחדת על המסך, באודישן הגורלי שלה מתחילה לשיר וברור שהיא תהייה כוכבת, אני מתחיל להזליף דמעות. רפלקס מותנה שכזה, חשוך מרפא.
האגדה האורבנית המתהלכת במשפחה יודעת לספר כי באותו ערב שלפני, אמא הלכה לראות סרט, והסרט הזה היה מיוזיקל. אני, כנראה דרך חרך פתיחה של שתיים שלוש אצבעות שלפני ירידת המים כבר הספקתי להציץ במסך ונפגעתי. לא זוכר ולא יודע איזה סרט זה היה, המפגש הדרמטי הראשון שלי עם הסינמה. אחרי הכל העסיקו אותי כנראה באותו מעמד עניינים דוחקים הרבה יותר לקראת הפגישה עם העולם הגדול. אמא שהיתה עטופה בכאבים לא יכולה היתה, לימים לשחזר את השם ולבני המשפחה האחרים המידע הזה היה מן הסתם לא רלוונטי ודי טריוויאלי.
אבל לי, כמי שבכל זאת הפך את הקולנוע למקצוע, זה היה מידע הכרחי וברור היה לי שלא אוכל להתחמק, מוקדם או מאוחר ממה שנקרא היום, במרחבים אחרים – מחקירה אפידמיולוגית שכולה בתי קולנוע וסרטים כדי להגיע אל ה"קריפטונייט" שלי, המחצב המקורי, "סרט אפס". לגלות ולהבין איזה סרט ספציפי או בית קולנוע ספציפי הוא הגורם להפצת מחלת הקולנוע המידבקת שלי. ושנים מאוחר יותר התחלתי בחישובים ובמעקבי מסלולים לגבי האופציות שהוצעו אז בבתי הקולנוע של תל אביב.
שנבין את הקושי האובייקטיבי, מהלכו של עותק של סרט אמריקאי מבירת הקולנוע העולמי לעיר החוף הישראלית המתגבשת כבירה תרבותית, מרכזית וחשובה לנו ככל שתהיה היה הליך שנמתח לפחות על פני שנתיים תמימות. והוא כלל את רכישת הזכויות להקרנת העותקים, טלטולם בגלגלים גדולים וכבדים של פילם באוניה כמובן, כי למי בוער, תרגומם והפצתם בין בתי הקולנוע הספורים בארץ. והתרגום עד אותם שנים, רק להזכירכם היה מוקרן לצד התמונה, כתוב בכתב יד ונתון בדרך כלל בהתקדמותו המקרטעת לחסדי ילד בפרוטות שלא תמיד היה בקי באנגלית, בצרפתית או באיטלקית, שהיו השפות של הקולנוע ה"אחר". התרגום המדויק יותר, זה "בגוף הסרט" הוטבע ונצרב לעולם על הצלולואיד בתחתית התמונה, חידוש מהפכני ונכנס לחיינו רק לקראת אמצע שנות החמישים. החקירה, לכן נמתחה על פני שנתיים- שלוש אחור והוליווד בשנים אלה היתה מפעל פורה מאוד לקולנוע.
כבירת התרבות החילונית של ישראל המתפתחת נזרעו בתל אביב כמעט מימים ראשונים גם בתי הקולנוע וכך, בשנות החמישים לבלבו אלה בשכונות השונות של העיר, מהדרום היפואי ועד הצפון ששתה בצמא את מימי הירקון שעדיין היו טובים לשחיה ולשייט של סירות בזוגות ובקבוצות. רק ברדיוס הליכה ליד הבית בשדרות קק"ל, בין שלמה המלך לאדם הכהן שם גרה המשפחה בדירה צנועה בדמי מפתח, חמש נפשות בשני חדרים בקומת הקרקע, ספרתי 9 בתי קולנוע שהיו פעילים בשנות החמישים ואף קודם לכך. אל תחפשו אותם היום משום שהם כבר אינם. בוודאי שלא בתצורתם ובייעודם המקוריים.
כבר כאן ועכשיו אומר כי במהלך השנים שבאו מאז ועד היום חלפו כמה וכמה וכמה מקדשים של קולנוע בנוף העירוני שלנו שהיו ואינם עוד. נזכור (וכנראה גם בעתיד נזכיר) לטובה את "תל אביב" הגדול מכולם, קולנוע בסגנון אמריקה שקם, זרח ומת, אולי בגלל גודלו, את "צפון" שבו ראיתי את "אקסודוס", את "דקל" של שיכון בבלי, את "פאר" ליד הירקון, "תכלת" ו"פריז" עם הצגות החצות, את "בן יהודה" ו"גורדון", את "מקסים" ו"גת", "ירון" ו"דן" הנושקים לטיילת, את "שחף" ו"הוד" עם הריחות העזים של שתן וליזול ביציאה, את "שדרות" וכמובן את "הסינרמה" שנפתח עם המון תקוות ונהרס אחרי שהיה לכמה מוטציות לא מוצלחות. והיו עוד ובהם גם מאורות סקס והצגות יומיות כמו "זמיר", "מרכז", "תמר" ו"מתמיד". ולא נשכח גם את ה"דרייב אין" שנפרש בצפונה של העיר.
שלושה מהם, הוותיקים ששכנו על גדותיו של רחוב בן יהודה לא הכרתי מקרוב. הם נגרסו בהלמות הצמיחה המהירה, בעיקר לגובה של תל אביב עוד לפני שנלוויתי להורי לראות סרט ראשון . "בית העם" שהיה מקום כינוס, גם קולנועי הרבה לפני הולדתי פינה מקום לבניין אל על רב הקומות שעל צידו הסתלסל צמוד, כמו פאה על לחיו של חסיד גרם מדרגות ספיראלי לשעת מצוקה. מולו "גן רינה" שהציע חוויה של בית קולנוע פתוח, נטול גג, טוב ללילות הקיץ החמימים של תל אביב עם הרוחות הקלילות שבאו מהים הקרוב. כשנהרסו שני המוסדות הללו ביכה אותם אלתרמן, המשורר העירוני וכתב "… ביום בו יבואו לקיים את גזר הדין אשר נחרץ במועצת העיר ולעקור את בית העם (וגן רינה) אל מקום אחר – ביום ההוא תזעק האדמה מכאב…". והיה גם קולנוע "מגדלור" בקצה הרחוב בפינת אלנבי, ממש בסיבוב אל הים שגם הוא פינה מקומו למפלצת בטון ענקית רבודה במשרדים.
ממש מולו, בצידו השני של הכביש החזיק "קולנוע מוגרבי" מעמד הרבה יותר מכולם, עד ששריפה הכניעה אותו והיום הוא משמש כמגרש חניה. זה הקולנוע שהציע ממיטב התוצרים הקולנועיים ההוליוודיים, שהכיכר שמולו זכתה לעדנה והפכה לוונציה מקומית ב"תעלת בלאומליך" של אפרים קישון עם בובמה צור ולהקת הקומדיאנטים של הבידור הישראלי של אמצע שנות השישים. כולל שייקה אופיר שהשיק בסרט את דמותו של השוטר אזולאי. הקולנוע על גרם המדרגות המפורסם שלו מהכיכר לאולם המבואה המפואר, אתר פגישות להרבה אהבות מקומיות רבץ כקנגורו ענק ובכיס ביטנו קולנוע "סטודיו" הקטן, עוד אופציה לסרטים שבאו מכל העולם.
רחוקים יותר, לכיוון מרכז העיר ניצבו קולנוע "אלנבי" ממש ליד כיכר מגן דוד והשרותים הצבוריים הריחניים שבקרביה כמרחק פסיעה משוק הכרמל התוסס. לא רחוק משם מעבר לשוק בצלאל ודוכני הפלאפל וצמוד למגרש הכדורסל של מכבי תל אביב מרוצף הבלטות קבע קולנוע "אוריון" (ששינה את שמו במהלך השנים ל"אורלי") את משכנו ובמעלה רובע המסחר בואך דרום העיר חיכה לנו קולנוע "אופיר".
מהקרובים ביותר לבית היו כמובן קולנוע "ארמון דוד" ששכן בצומת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב, בו חוויתי עם הורי את "עמוד האש" של לארי פריש, סיפור המלחמה על רביבים במלחמת העצמאות, שבו נטבעה לעולם דמותה של נחמה הנדל ששרה את "היה הוא אפור". ומאוחר יותר, כבר עצמאי ראיתי שם את "האחים קרמזוב" של ריצ'ארד ברוקס על פי דוסטוייבסקי וכל הדרך הביתה הייתי לרבע שעה יול ברינר, בלי הקרחת כמובן. את הקולנוע שכל עת שחלפתי לידו, והיו פעמים רבות כאלה חשבתי שיהיה שם תמיד הפכו האחים פראג' למרכזם העולמי כשגלשו מפתח תקווה לעולם הגדול בתמונת שקיעה מפוארת.
מרחק טיול דרומה של חצי שעה הליכה של שבת כולל חנויות והצצה לבתי הקפה העמוסים, בכיכר דיזנגוף עמדו זה מול זה שני ענקים אחרים , קולנוע "אסתר" בגדה הצפונית של הזירה וקולנוע "חן" באגף הדרומי. ללא ספק משכנם של הסרטים הפופולאריים ביותר של הוליווד, ומעט גם מהתוצרת העולמית, בעיקר אירופה. MGM ודיסני עמדו כאן ראש מול ראש ודחקו בהם מהצד גם פרמאונט, יוניברסל, פוקס, קולומביה האחים וורנר עם הלהיטים הגדולים של עולם הקולנוע.
אז איפה מכל הטוב הזה, שהלך ותפח וגם צנח במהלך השנים ראתה אמא את הסרט המוסיקאלי שלי ואיזה סרט זה היה ? האמת, לא יודע, אבל הבדיקה הסרולוגית יכולה להצביע, בכל זאת על כמה תוצאות. אני יכול רק לנחש שזה לא היה רחוק מהבית, במצב הצירים שלה. כנראה ב"אסתר" או "חן", אבל ל"אסתר" היו יותר מידי מדרגות במעלה דרך אל האולם, אז נגיד "חן" .
באשר לסרטים מעלה הבדיקה כי הסרטים הגדולים של שנת 1950 היו , בין השאר "שדרות סנסט", "הכל אודות חווה", "ג'ונגל האספלט", "סירנו דה ברז'ראק", "הגברים", "האדם השלישי", "החץ השבור" אולם אף אחד מהם לא היה מוסיקאלי. ואם נזכור שבעצם צריך לחפש בכרוניקה שנתיים-שלוש קודם אנחנו מטפסים אחור ומגיעים למרבצי קולנוע נוספים. 1948 למשל הביאה לעולם את "מכתב מאישה אלמונית", "האוצר מסיירה מאדרה", "קי לארגו", "החבל", ומבין הסרטים המוסיקאליים נולדו בעת ההיא "הפירט", "נעלים אדומות", "Easter Parade " וגם "תנו למוסיקה לדבר". נכון שיש כאן בחירה קשה, אמא, בין ג'ין קלי (שני סרטים בהשתתפותו) ופרד אסטר וגם ג'ודי גארלנד חתמה נוכחות מרשימה בשניים מהם. אני הייתי בוחר ב"Easter Parade " אבל כזכור לא הייתי שם כדי לייעץ. עדיין. נדמה לי שבסוף נפלה הבחירה על "תנו למוסיקה לדבר" שזה יותר מצב רוח לרגעים של טרום לידה. אחרי הכל גם מיקי רוני, גם ג'ון אליסון, גם גארלנד וגם קלי, גם פרי קומו ולנה הורן, סיד צ'ריס ומל טורמה ועל הכל השירים הנפלאים של רוג'רס והארט… וחוץ מזה, כאבחת מכת החרב של אלכסנדר הגדול שפתרה את שאלת הקשר הגורדי, את הסרט הזה מצאתי במודעות הקולנוע של סוף יוני 1950. זהו, case closed .