אני לא יודע עד כמה אנחנו מודעים לרגע המדויק שבו נטבעים בנו הרגלים, תכונות או דעות. יותר מזה – לא יודע אם תמיד אנחנו יודעים שקיים רגע כזה או האם אנחנו מודעים בכלל שיש בנו כאלה. תכונות, הרגלים או דעות, ממש כמו מסייה ז'ורדן ב"גם הוא באצילים" של מולייר שדיבר פרוזה ארבעים שנה ולא ידע שהוא כזה, יודע לדבר פרוזה…
(דני קיי ולואי ארמסטרונג מבצעים את "כשהקדושים צועדים" ב"חצוצרת הקסם")
בדרך כלל האישיות שלנו מתעצבת לה לאיטה, חוויה אחר חוויה, מפגש אחרי מפגש, שנה אחרי שנה ואנחנו מטאטאים את אבק הדרכים שלנו עמוק פנימה ב"כל נשימה שאנחנו לוקחים" כדברי סטינג והופכים אותו למערכת מוצקה של ערכים. ואיתה אנחנו מלטשים את המעשים שלנו, את החלומות שלנו, את הפחדים שלנו, כך אנחנו מגיבים אל העולם שמסביב.
האהבה שלי לקולנוע, כאמור נקבעה בקארמה שלא היתה לי שליטה עליה ועליה כתבתי בפרק הקודם ועיקרה דחוס למשפט השחוק "האשימו בזה את אמא". באנגלית, אגב, זה נשמע הרבה יותר משכנע : "Put The Blame On Mom, Boys", קביעה רווית דמע שספות הפסיכולוגים ספוגות בה עד לחות מסוכנת. והאמת היא שמימוש האהבה הזאת לא נע בדרך סלולה וברורה עד שהתפוצץ לי בפנים כצורך והרגל. זה היה תהליך שנבנה לאיטו, ארך שנים, נמשך לצדדים, חיפש מעקפים, ניתז קדימה ואחור, שמאלה וימינה עד שנחת בגומה הנכונה בסוף המסלול שהיה גם תחילתו.
אבל יש רגעים שנחרתים בזיכרון מדעת כתחילתה של מערכת יחסים, של אהבה, צורך, של שייכות וככה בדיוק אני זוכר את הרגע שבו הפכתי אוהד הפועל תל אביב. בדיוק את הרגע. זוכר במדויק. האמת היא שאני אוהד פאסיבי. כלומר, נדמה לי שבחיי ראיתי מן היציע רק משחק כדורגל אחד עם האדומה שלי. זה היה אי שם בחורף גשום של פברואר 1961 במעמד גמר גביע המדינה מול הפועל פתח תקווה באיצטדיון ברמת גן שהדרך איליו ברגל היתה בוצית במיוחד והדרך בחזרה ארוכה אבל עולזת. תל אביב ניצחה 2:1 ולמרות שהייתי במגרש, זאטוט בן 11 ראיתי או בעצם לא את רוב המהלכים במטושטש כי עדיין לא הוצמדו לאפי משקפיים וקוצר הראיה שיבש לי את הכוונות הטובות ליהנות מהמשחק. רק הטרנזיסטור, הרדיו הנייד שהיה מוצר די חדשני באותן שנים ידע לדווח לי בזמן אמת (נחמיה בן אברהם האגדי) שלמרות שבועז קופמן של היריבה פתח את המשחק בשער לטובתם בדקה הרביעית, דני גולדשטיין וגדעון טיש נקמו וקבעו את תוצאת המשחק בדקות ה 40 וה 71 בהתאם.
כל זה לא פגע ולו מעט ברפלקסים שלי להגיב בשחוק על הניצחונות של הקבוצה שלי ויותר מזה בדמע על ההפסדים, להציץ בתקווה בכל יום ראשון במדורי הספורט ולהיפגע עם תוצאות המשחקים בשבת ולעקוב בעקשנות אחרי העליות והמורדות של הקבוצה בטבלת הליגות. גם כדורסל אגב. היריבה המרה מכל, בכל אותם שנים היתה כמובן הקבוצה העירונית מהצד השני של הכביש, מכבי תל אביב שהפכה לנמסיס אמיתי באותו רגע מדובר בהפסקה בכיתה א' בבית הספר היסודי, בית החינוך בצפון על שמו של א.ד. גורדון, מוסד חינוכי שעיצב אותי לנצח ובו ביליתי מכיתה א' ועד ח'.
כל זה התחיל יום קודם כשחנן עזרן, מלך הכיתה, הילד הכי יפה, הכי מוכשר שכתב כבר אז (כיתה א, כאמור) את השיר על הטיפה שנטפה מעיניו והשקתה את הציץ הפורח מתחת לחלונו, אסף אותנו הזאטוטים ושאג "מי בעד מכבי תל אביב" כהנחיה מלכותית. כולנו התכנסנו תחת הדגל וצעקנו "יחי מכבי, יחי מכבי, בוז הפועל !!! קומוניסטים !!! בוז !!!". אף אחד מאתנו לא ידע מה זה קומוניסטים ולמה זה רע, אבל חנן קבע והוא היה המלך.
כל הדרך הביתה הטרידה אותי השאלה, בעצם מהו הקומוניזם ולמה הקומוניסטים זה רע אפילו שבן גוריון אמר, והאם באמת הפועל תל אביב הם קומוניסטים, והאם הם באמת כל כך רעים… כשאמא חזרה מהעבודה שאלתי אותה. "זה לא בדיוק ככה", ענתה והסבירה לי במה בדיוק מדובר במפגש חודר נפש של יכולות פדגוגיות של מחנכת עם קיבולת קליטה של ילד בכיתה א', "מוכשר אבל לא מתאמץ ויכול הרבה יותר" כמו שחזרה וקבעה המחנכת בכל יום הורים מא' ועד י"ב. אמא שבצעירותה היתה חברה בחוגים המרכסיסטים בפולין הכירה את הנושא מקרוב וידעה לבתר היטב בין הפלגים השונים של השמאל. הבנתי מה שהבנתי אבל הבנתי שהפועל זה לא קומוניסטים, זה סוציאליסטים וסוציאליסטים זה דווקא טוב – שוויון ואחווה ואחריות הדדית וכבוד האדם וחרותו, בקיצור "יחי הפועל".
כנראה שאותה שאלה הדהדה גם בבתים אחרים של תלמידי כיתה א' של בית החינוך בצפון על שמו של א.ד. גורדון, אחרי הכל ילדים סקרנים רובם, כי למחרת באחת ההפסקות שוב עלתה השאלה. והפעם בנוסח קצת שונה. "מי בעד הפועל תל אביב ?" זעקתי והתשובה הרועמת של כמעט כולם היתה "יחי הפועל !!!! בוז מכבי !!!" חנן נשאר לבדו ושם, באותו רגע מכונן הפכתי אדום לכל החיים.
וכאן, סוף סוף, אם תמהתם אנחנו מגיעים גם לקולנוע ולעוד רגע מכונן בחיי, הערב שבו נעשיתי, כנראה עד עולם להיפוכונדר. ואל יקל המעמד בעיניכם כי מבחינתי זהו רגע הרה גורל. כדאי שנגייס כאן לעצמנו מעט יחסיות קיומית – כדורגל זה אמנם מרכיב חשוב בחיי הנפש שלנו, אבל כמו ששרה דפנה דקל באירוויזיון של 1992 אחרי הכל "זה רק ספורט" ובבריאות אולי שוברים את הכלים אבל בעיקר לא משחקים. כן, יש סרטים שבגינם נעצרים החיים, סיפורים הנכרכים לרגע כדי לא להרפות המשנים סדרי עולם, יוצרים סולם אחר של ערכים. סרטים הנכנסים למחזור הדם כווירוסים ללא אופציה חיסונית המתבייתים אל חלקיקי הפלזמה של ההכרה וננעצים בה לעד ללא יכולת תיקון רפואי. (הטקסט, אגב, נכתב בעיצומם של ימי הקורונה בארץ…)
כזה היה המפגש הלא צפוי שלי עם סרט הוליוודי, פאר המסורת האסקפיסטית הקפיטליסטית שאמור היה להיות חביב, מרגש ורווי באלמנטים מוסיקאליים. "חצוצרת הקסם" שמו ובמקור " The Five Pennies" המבוסס על סיפור חייו של המוסיקאי ונגן הקורנט (זה כמו חצוצרה רק קצת יותר קטן ומעט יותר מסובך) רד ניקולס. למי ששמע אחת או יותר מהאגדות שלפני השינה מבית היוצר של האחים גרים, מה כבר יכול להיות מאיים בסיפור אותו מחזיק על כתפיו, חינו הבלתי נדלה, כשרונו הקומי ולהטוטי הקול והשפתיים של דני קיי. והבטיחו בפרסומת שגם לואי ארמסטרונג יהיה כאן, אז בכלל טוב.
לימים, ואני כבר היפוכונדר בוגר ומנוסה עם קבלות שהיו לחלק מסדר היום הטיפולי שלי וחריקת השיניים של הסביבה הקרובה ניסיתי לשחזר את אותם הרגעים בהם נצרבה בי החוויה המפוקפקת הנ"ל. באגדה האורבנית שטוויתי לעצמי מסביב לאירוע החלטתי שהייתי בן 6 ובאותו היום, אחה"צ אפילו הלכתי עם אמא לקנות חולצה חדשה, מבד מגבת בצבע צהוב. בבירור מאוחר הרבה יותר הסתבר לי שהדבר פשוט בלתי אפשרי משום שהסרט הופק רק ב 1959 וכאמור לוקח לסרט כזה זמן לעשות את הדרך מלוס אנג'לס לתל אביב. ולכן, אובייקטיבית הייתי כנראה בן 10-11 ורק ממש לאחרונה הבנתי את מקור הטעות. אסביר בהמשך.
"חצוצרת הקסם" סובב את הביוגרפיה, מטוייבת ומקוצרת של ניקולס והיא מתחילה בימיו הראשונים באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת בניו יורק, העיר הגדולה אליה הגיע מהפרובינציה ביוטה כדי לבנות קריירה. הכישרון מתגלה מהר מאוד ו"רד" מקים תזמורת ג'אז הכוללת כמה מאלה שיהיו בעתיד השמות הגדולים של הסצנה. הזמרת הסולנית הופכת להיות אשתו ודי מהר גם אם בתו דורותי. כולם חיים באושר ובשמחה באוטובוס של הלהקה שתר את מרחביה הענקיים של אמריקה לצלילי הדיקסילנד.
כשדורותי כבר בת 6 וצריכה ללכת לבית הספר מחליטים הוריה לשכן אותה בפנימיה יוקרתית לילדות, לפחות עד תום החוזה למסע ההופעות, החלטה שכופה פירוד משפחתי כואב. והנה מגיע הכריסטמס והילדה מצפה להורים שיחזרו לחגוג איתה, אולם סופה נוראה מונעת מהם להגיע ודורותי יוצאת עגומה אל הנדנדות בגינה הגשומה ורטובה כולה היא מצפה ומצפה ומתחילה להשתעל. בשוט הבא יודיעו לאבא אי שם שהילדה חולה מאוד ומאושפזת בבית החולים והוא עוזב הכל וטס הביתה להיות ליד מיטת בתו האהובה.
ובכן, מסתבר שלילדה יש פוליו, מהסוג הנורא ביותר, כזה המחייב הנשמה מלאכותית, כלומר גופה נכלא בריאת ברזל שזה משהו כמו דוד שמש גדול שממנו מבצבץ רק ראשה. "רד", שמאשים את עצמו במצב מחליט לחנוק באחת את הקריירה המוסיקאלית ולהקדיש עצמו רק להבראתה של הילדה. החצוצרה מושלכת מגשר הגולדן גייט למימי המפרץ בסאן פרנסיסקו ו"רד" כדי לקיים את המשפחה מתחיל לעבוד כפועל פשוט במספנה. ועד כאן עברו להם שני שלישים של הסיפור על המסך.
טוב, אתם מבינים שהאפי אנד דרוש ואכן הוא מגיע ממש בסוף הסרט שבו הכל מסתדר וכולם פוצחים בשירה, נגינה וריקוד כיאה לסרט מוסיקאלי Made In Hollywood .
הסרט הוקרן בקולנוע חן בכיכר דיזנגוף ואנחנו גרנו בשדרות קק"ל, מה שחייב צעידה לאורך החלק הזוהר של רחוב דיזנגוף. אי שם באמצע הדרך, ליד חנות התקליטים "רדיו אוניון" שבגדה שממול "כסית" ו"רוול", בתי הקפה התוססים של העיר אנחנו נעצרים כדי להתבונן בחלון הראווה כי אבא אהב לקנות שם מידי פעם תקליטים ממיטב השירים הרוסיים. ואני מרגיש כאב פתאומי וחד בראש. "לא יכול ללכת יותר" אני מודיע להורים ומתחיל לקרוס. לא זוכר איך סחבו אותי הביתה, שבוע קדחתי במיטה, כמובן שלא מצאו כלום ורק אני ידעתי שזאת המחאה שלי על העוול הנורא שנגרם לדורותי בלא שהיא עשתה רע לאיש. לא פייר, אכזרי. מסוכן אפילו. ואם זה קרה לה, לקחתי על עצמי, זה יכול לקראת גם לי, ילד טוב ושמנמן תל אביב.
שנבין, התזות הפדגוגיות-מוסריות של אותם ימים רחוקים עסקו בשכר ועונש על פי הדוקטורינה הפבלובית, התנהלות שהיום נראית רחוקה, לא מציאותית אפילו בלתי הגיונית, ראו מה שקורה בעולם הפוליטי שלנו. כלומר – עשית משהו רע, העונש לא יתמהמה. על מעשה טוב תתוגמל, אם לא כאן ועכשיו אולי בעולם הבא. למדנו על כך בבית הספר, ראינו בקולנוע, הטובים תמיד מנצחים חוץ מבסרטים המבאסים, ה"אומנותיים" שבאו מאירופה שעליהם אי אפשר לסמוך… אבל כאן ב"חצוצרת הקסם" פתאום הכל נשבר, כאילו בחיוך, בחינניות, בנועם ועם מוסיקה נפלאה, כאן זה קרה לצלילי "כשהקדושים צועדים" השיר הנפלא בביצוע השמימי של קיי-ארמסטרונג. כאן עולה בחומרתה השאלה המרכזית בתורת הגמול המנוסחת היטב במסכת ברכות בגמרא: איך ייתכן שאדם לא עבר על הציווי ובכל זאת נראה כי הוא נענש?
להזכירכם, אני= דורותי. אני הילד מזדהה כמובן עם הילדה שבסרט, מה לי אבא, מה לי אמא, מה לי ג'אז ? שמחתה שמחתי, חייה חיי, צערה צערי, העדפותיה העדפותי. והעיקר גילי הוא גילה. ומכאן שורשה של הטעות הכרונולוגית. היא היתה בעת התרחשות האירועים בת 6 או 7 ולכן נטלתי על עצמי גם את הזהות הכרונולוגית הזאת. והיא, מה עשתה רע ? כלום, רק התגעגעה לאבא-אמא, רצתה להיות איתם בכריסטמס, יצאה החוצה לגשם ונרטבה… על זה חוטפים פוליו ? עולם רע, לא צודק ובעיקר מסוכן עוטף אותנו בלי רחמים. כי אם היא נענשה על לא עוול בכפה, כנראה שהפוליו או כל מחלה נוראית אחרת יכולה לקפוץ על כל אחד. בלי להבחין אם הוא ילד טוב או שובב, אם השתדל להצטנע באמצע הקונצנזוס או שבר מוסכמות… ואני אינני מוגן יותר בשל טוב הלכותי. זה יבוא ותמיד זה יהיה הכי קשה, הכי מסוכן, הכי נדיר, הכי כואב ומי יודע אם יש לזה מזור.
שנים אחרי, כשהתוודעתי לנפלאות "סרט האפל" שיובליו באקספרסיוניזם הגרמני למדתי שהמשוואה התמימה הזאת של קיום אוטופי היא בעצם קשקוש קפיטליסטי, ממש כמו ההאפי אנד, ובאמת בחיים האמיתיים אנחנו נדונו למקריות כואבת שיש בה לא מעט סכנות. הגורל יכול להכות בכל אחד מאתנו בכל זמן ולנו, במקרה הטוב ואם נהיה בעלי תושיה תינתן ההזדמנות לנסות להיחלץ מהצרה. לא יותר.
מאז המפגש הראשון עם הסרט ועד כתיבת שורות אלה ממש, נרתעתי מלפגוש אותו שוב. היתה איזו הצצה מקרית, פעם בחדר האוכל של הקיבוץ שבו גרה אז אחותי, אבל זה לא היה עימות אמיתי. עכשיו אזרתי עוז והתישבתי אל מול הטראומה והזיכרונות כדי להיווכח שוב שהגיל משנה פרספקטיבות ותפיסות חיים. לא, אני עדיין אוהד הפועל תל אביב והיפוכונדר מוצהר, מטרידן וחסר תקנה וכל כאב בטן בשבילי הוא התקף אפנדיציט או מפרצת שהתפוצצה באבי העורקים וכל עליה רגעית בלחץ הדם הם סימנים למוות המתקרב, אבל הפיענוח הקולנועי היה הפעם שונה לגמרה.
ראשית, ממרומי הטריבונה הקולנועית שלי ברגוע, הסרט של מלוויל שייבלסון נראה היום על אף גילו המופלג בהחלט דרמה משפחתית חמודה ולעיתים גם מרגשת. בסופה, אני יכול להישבע חשתי אפילו בזרם דליל אמנם של לחלוחית מתחלק מזוויות העיניים ועל הלחיים. הרגע הנורא של ריאת הברזל עבר, למרות חששותי, בלי אירועים מיוחדים. הביצועים של הקטעים המוסיקאליים, מקסימים ודני קיי – במילה אחת, גאון ווקאלי ומימיקן היסטרי. אין הרבה כאלה היום. אבל, וכאן מגיע השינוי הגדול הבנתי שבכל זאת צריך לרפרש ולרענן את התפיסה של שכר ועונש אך הפעם להניח אותה לא על כתפיה הרכות של דורותי אלא להטילה בכל כובדה על אבא ניקולס. הוא, למעשה, הבנתי עכשיו הדמות המרכזית ומה שקורה לו מתאים היטב לחוקי המוסר של הקולנוע ההוליוודי באותה עת של שנות החמישים.
כי אבא, גם אמא אבל פחות, הוא החוטא האמיתי בהחלטה הלא מוסרית שלו כשהעדיף את הקריירה על המשפחה, את המוסיקה על חיים לצד בתו ולכן נענש. בהתאמה. אין יותר חצוצרה ויש טיפול בחריקת שיניים בשיקומה של דורותי. המעגל נסגר.
ובאותו עיניין, התחלתי בכדורגל ולכן גם אסיים, כדורגל וקולנוע. אותו הרגל שנטבע בנו ברגע מכונן כדי לא להרפות מתואר באופן מרנין, מצחיק, מרגש ומקסים, רווי אירוניה גם בספרו הראשון של ניק הורנבי "קדחת המגרש" שהפך לשתי גרסאות קולנועיות תחת הכותרת "אהבה על הדשא". אני אתייחס כאן לגרסה המקורית, זאת מ 1997 של הבמאי דוויד אוונס עם קולין פירת' ורות גמל (גרסה נוספת באמריקאית, להבדיל, הופקה ע"י האחים פארלי שמונה שנים אח"כ עם ג'ימי פאלון ודרו בארימור) שבה ילדון שמנמן, מפונק וחסר כל עיניין בספורט נלכד ונדלק ברגע אחד של מפגש בעוצמתו של איצטדיון כדורגל רוטט מאוהדים נלהבים ושואגים של ארסנל נציגת רובע איזלינגטון הצפון לונדונית. הוא, כמובן הופך לאוהד מושבע לחיים שדוחק הכל, כולל יחסים של זוגיות אינטימית לטובת האובססיה שלו שהופכת לדילמה קשה לפתרון. או כדבריו הוא : "החיים נעשים מסובכים כאשר אתה אוהב אשה אחת אבל מעריץ 11 גברים".
ואכן כך, החיים אמנם נעשים מסובכים כאשר אנחנו, במודע או במקרה, באחת או לאורך זמן מטביעים בנו הרגלים, תכונות או דעות. אבל למרות הסבל (או ההנאה) הצפוי לנו בשל כך, מה הם החיים בעצם בלי כל אלה ? וכמה טוב שיש גם קולנוע שקורץ לנו עם ארסנל האופציות שלו…