האם זה בגלל הקורונה או אולי בשל ענני הסערה המאיימים עוד קודם על הסרט הנע של קווי הייצור ההוליוודיים או הצורך לצופף שורות ולהבין שהקולנוע וטעמיו הופך יותר ויותר להיות בין לאומי ותלוי בקהלים מכל רחבי הגלובוס ? ואולי זה בגין כל הסיבות הללו החליטה ה"אקדמיה" בלוס אנג'לס, האמא של כל אקדמיות הקולנוע בעולם לפעור השנה לרווחה את שעריה ולבלוע כמות גדולה במיוחד של אנשי מקצוע מכל העולם לשורותיה. וזאת במסגרת מאמצי הגיוס של השנים האחרונות והפיוס המבוהל עם כל מחאה שמצטרפת לאיזו דרישה מהזעקות המגוונות לתקינות הפוליטית.
השנה מדובר בחבילה תפוחה במיוחד של כ 820 מעורבים חדשים ובהם שחקנים, מעצבים, מעצבי תלבושות, במאים, צלמים, יוצרי סרטים תיעודיים, מלהקים, מנהלים, עורכי סרטים, איפור ומעצבי שיער, מוזיקה, מפיקים, יחסי ציבור, סרט קצר ואנימציה, קול, אפקטים חזותיים ותסריטאים. כמובן הכל בלשון זכר ונקבה, כדי לא לפגוע באיש או באישה. וכמעט מחציתם יעלו ויבואו מהעולם שמעבר לאוקיאנוסים, האטלנטי או השקט. וראו ראו איזה כבוד נשמר גם לקולנוע שלנו שזכה לייצוג מרשים גם בחבורה זאת, 13 מתוך החברים החדשים הם ישראלים, אפילו שחלקם כבר משכשך היטב בתעשיה האמריקאית…
הכל התחיל, אי שם בינואר 1927 בארוחת ערב שאירגן לואי ב. מאייר כמפגש סלבריטאים בהוליווד שעמדה בפני שינוי שאיים, גם אז על קיומה. כמה שחקנים ידועים, מפיקים וראשי אולפנים, במאים ואחרים המעורבים בתעשיה, 36 איש התכנסו סביב שולחנות כדי להחליט ולהצהיר על הקמת גוף שמטרתו העיקרית היתה ליצור פלטפורמה להידברות מקצועית, ליישוב סכסוכי עבודה ולהעלות את קרנה של התעשיה החדשה בעוד פעולה של יחסי ציבור. איש עדין לא דיבר על טקס חלוקת פרסים והסיכום היה לקרא לגוף החדש "האקדמיה האמריקאית לקולנוע, אמנות ומדעים", שם שלא החזיק הרבה זמן מעמד והפך, עוד לפני שהוכרז להיות "האקדמיה לקולנוע, אמנות ומדעים" כש"אמריקה" נדחקה החוצה בחזון שהסיר הגבלות ואולי צפה פני עתיד.
דאגלס פיירבנקס שהיה הנשיא הראשון של הגוף החדש ושימש בתפקיד במהלך המעבר הטראומטי והדרמטי של הוליווד מהסרט האילם למדבר, ימים קשים שהחליפו את מרבית העוסקים במלאכת הקולנוע, היה זה שדחק פנימה את ארוחת הערב השנתית וגם את מסורת הפרסים. תחילה כפרס הוקרה על הישג ייחודי ואח"כ פרסים גם לחמש מחלקות ראשיות של התעשיה. ומשם זה הלך והתנפח לערב ארוך ונוצץ במהלכו מוענקים אל מול פני העולם כולו למעלה מ 25 פרסים, לתפארת השמלות, המחשופים, התסרוקות ונאומי התודה המתארכים ומעמד השטיח האדום.
במשך רובן של 92 שנותיו היה ה"אוסקר" חגיגה של התעשיה האמריקאית והאקדמיה שיקפה את מאוויו של הגוף שהלך והתפתח ורצונו להתגאות ולהציג את היכולות, ההשקפות הפוליטיות, הכיוונים האמנותיים והמוסר של הוליווד. לחשוף את הפנים של בירת הקולנוע וייחודו על פני הקולנוע של שאר העולם ומאבקי הקיום שלו. באותן שנים היה גם חלק הארי של חברי האקדמיה מורכב מאנשי התעשיה המקומית שבחירותיהם, כל אחד בסקציה שלו שיקפו את האופן שבו רצו הם לראות ולהראות את עצמם. גם כמי שקיומם הכלכלי היה תלוי בקולנוע האמריקאי וגם כמי שהנושאים בהם טיפלו הסרטים ואופן הצגתם על המסך היו קרובים יותר לסביבה החברתית, הפוליטית והרעיונית שלהם.
אבל אט אט נפתחו השורות ולאקדמיה האמריקאית זלגו כוחות מבחוץ. תחילה משום שעל פי החוקה כל מי שהיה מועמד לפרס האוסקר היה זכאי להיות חבר באקדמיה, ואנשי מקצוע נשאבו הנה מכל העולם ואח"כ כשחבר יכול היה להביא חבר. שחקנים היגרו להפקות האמריקאיות מאנגליה, אנשי ארט באו מאיטליה, תלבושות מצרפת, אנימציה מיפן, מפיקים מספרד, גרמניה, ישראל, ובמאים מכל העולם. הטפטוף הפך לזרם וזה לנהר רחב של טעמים מגוונים ששיקפו פחות ופחות את הטעם של הוליווד הוותיקה, המסורתית. ועם השינוי, האיטי, הלא מורגש תחילה בהרכב הלאומי של החברים שבוחרים את הסרטים השתנה גם הטעם האמנותי והכלכלי של הזוכים. מה שקרה ב"גלובוס הזהב" של עיתונאי הקולנוע הזרים המואמנים בהוליווד וחיים מכף ידם של האולפנים, וכך הביאו את בחירותיהם אמנם קרוב למרבה בתשורות אבל עם נגיעות של טעם בין לאומי, קרה בשנים האחרונות גם ל"אוסקר". לא עוד פני התעשיה המקומית, אלא גם אספקלריה של הקולנוע העולמי כולו.
המהלך הנוכחי של האקדמיה יאריך אולי את התור להזמנות לטקס השנתי ויגביר את התחרות לתפוס מקום באולם בו הוא נערך, אך הוא ירחיב ויעמיק את התהליך ויעשה אולי את ה"אוסקר" פרס פחות אמריקאי ויותר גלובלי. זה כנראה כורח המציאות בתקופה שבה אם עושים סרטים (הקורונה הארורה שעצרה את רוב התעשיה) אמריקאים, חלקם הגדול מופק מחוץ להוליווד ממילא במקומות בהם העלויות נמוכות יותר. במקום לצלם בארה"ב על חוקי האיגודים הדרקוניים שלהם, מצלמים באולפנים בהונגריה, בצ'כיה, באיסלנד ולא מפחדים כבר יותר מידי מחיבורי קופרודוקציות.
הקולנוע כולו שמאחד ומכנס בתהליך הזה כוחות של יצירה, הפצה ופרסום כדי להלחם במצב יעבור גם את המשבר הנוכחי שבו הוא נתון עכשיו ולמרות קשקושים של חוזי שחורות ונביאים מטעם עצמם, הוא ישרוד. כמו ששרד משברים קודמים וכמו שהצליח להתרומם, כעוף חול פלאי מתהומות של ייאוש ונשיה. אולי הוא יתאים עצמו למציאות חדשה, אולי גם יתחדש ויתאפיין קצת אחרת. אבל הצורך האנושי של הצופים לחוות בצוותא את קסמו של מספר הסיפורים הגדול והאפקטיבי בעולם, הקולנוע לא יעלם.
לפני 20 שנים שמעתי ברדיו את אחד מחזאי העתיד. בין השאר שאלו אותו מה יקרה לאמנויות ההצגה במאה ה – 21, בייחוד על רקע התפתחויות הבידור הביתי, המסכים הגדלים ומערכות הקול המשוכללות. "מה יהיה על התאטרון ?" נשאל. "מת" הוא ענה בפסקנות. "והאופרה ?" "מתה". "והקולנוע ?" "בוודאי מת". האיש הזה מת כבר לפני כמה וכמה שנים. קולנוע, עדיין יש לנו ותראו שעוד יהיה. בגדול.