מחזה שהפך לסרט קולנוע ונושא עימו את הארומה הטובה של תאטרון כורסה מהנה, עם משחק מעולה ודרמה ההופכת מדרמת מתח לסיפור פסיכולוגי משאיר טעם הולך ונמוג של עיניין. נסו לתפוס אותו לפני שיעלם. סרט לאלה שאינם ממהרים בדרך. 8 בסולם אורשר.
ככל שאני הולך ומתרחק מהסרט, הרושם שהוא השאיר עלי הולך ומחוויר. וזה סימן לא טוב לסרט קולנוע, לכל יצירה אמנותית. מיד בסוף המפגש חשבתי כמה טוב שעדיין יש אנשי קולנוע שטורחים להגיש לנו יצירות מסוג זה של "המלכודת" (אגב, כותרת מוזרה ועקומה מאוד לסרט ששמו המקורי " ELEPHANT SONG "). כמה טוב שיש המזקקים את עולם המושגים הסינמטי שלנו לסרטים שאינם נענים לגחמות ההוליוודיות של גודל, רעש, אפקטים, ממון. הנה סרט קטן כזה, קנדי שמשאיר לנו אופציה לפגוש בני אדם ולהרהר בגורלותיהם, בהלכותיהם, בפסיכולוגיה שלהם.
שארל ביאנמה מעביר לקולנוע מחזה של ניקולה ביונס שעובד לתסריט ע"י המחזאי ומצליח לשמר את החלקים הטובים באדפטציה שכזאת. סרטים שבסיסם מחזות קאמריים בעיקר שעשויים כהלכה נושאים בחובם שני אלמנטים שתורמים להתפתחותה ולעניינה של הדרמה – סיטואציה מהודקת, מרוכזת ומכוונת וחדות כתיבה. גם בבנית הדמויות וגם בדיוק ובאיפיון הדיאלוגים. העיין והאוזן המיומנת יכולה לזהות מהר מאוד אם סרט הוא יצירה מקורית או כזאת שראשיתה בכתיבה תאטראלית, וכאן זה קורה.
גם "המלכודת" לא מסתיר את שורשיו התאטראלים ומשאיר את רובה של הדרמה הסגורה מאוד שלו, המתרחשת בעיקר בין שני אנשים ונפתחת לעוד שניים באופן חלקי, בחלל סגור של חדר אחד. ההאבקות הפסיכולוגית בין שני הפרוטגוניסטים – מנהל בית חולים לחולי נפש וצעיר ששוהה במוסד, היא עיקרו של הסרט שפורש את הדרמה הפסיכולוגית ומרכיב אותה על אלמנטים של מתח המקדמים את הסיפור.
הסרט נפתח דוקא בכמה טריקים קולנועיים, של עריכה ועריכה פנימית שיוצרים את מסגרת המתח שלו ומטילים אותנו הישר לסחרורה של העלילה. חקירה בתוך חקירה שנושאה העלמותו של אדם. דוקטור לורנס, פסיכיאטר מוערך נעלם ומנהל בית החולים בו הוא עובד, דר גרין נקרא לברר את סיבת העלמותו. הקצב המהיר של ההתרחשות מפנה מקום לגישושי קרב זהירים בין גרין למייקל, צעיר המאושפז בבית החולים שהיה האחרון שראה את לורנס בחיים.
מייקל הוא צעיר בשנות העשרים שלו, אינטליגנטי ופיקח מאוד שמכיר את חוקת בית החולים והפרקטיקה שלו, יודע לנצלה לצרכיו גם בשעת ההתגוששות המוחית שלו עם גרין שצריך לגייס את כל הידע והאוטוריטה שלו כדי לחדור למוחו ונפשו של מייקל ולנסות לפענח את פרשת ההעלמות של הקולגה שלו. מדוע מייקל מאושפז ? התשובה תגיע בהמשכו של הסרט.
לדו קרב הנפשי הזה נמשכת גם סוזן פטרסון, האחות האחראית על בית החולים שמקורבת מאוד למייקל ומנסה לגונן עליו ולשמור את סודו, שאולי ידוע לה. פטרסון, אנחנו לומדים היא גרושתו של גרין והשניים שומרים על ריחוק אישי ומקצועי כשטרגדיה אישית תלויה בניהם.
מה שמתחיל כדרמה בלשית הופך לאט לאט לסיפור של פאזל פסיכולוגי והסיבה לכינוסן של שלושת הדמויות העיקריות של הסרט דוקא בערב הכריסטמס בבית החולים הולכת ודועכת בחשיבותה, עד העלמות לפתרון די מאכזב. אבל בעת שהחידה הבלשית גוועת, נוצקת מלודרמה אישית המערבת את שלוש הדמויות ומגיעה לשיא מוגזם שפוגע ברצינותו של הסרט.
בסרטים פסיכולוגיסטים שכאלה שבהם מנסה הרופא לחצוב לתוך נפשו של המטופל מגיע הרגע הדרמטי שבו הפציאנט נשבר והאינפורמציה זורמת החוצה, לטובת הפתרון והצופים. השאלה היא איך זה קורה ומהי המידתיות והעוצמה והאמינות בתהליך. כאן זה קורה פתאום, כביכול בלא סיבה נראית לעיין, מהלך המחליש את ההערכה הנאספת עד כאן. ובדיוק הפתאומיות הזאת בו מתפרץ הכאב באופן מלאכותי, היא המחלישה את טיעוניו של הסרט כולו.
ביונס וביאנמה מנסים לפתח כאן תזה על יחסי הורים וילדים. על זוגיות ועלותה הכואבת. לשם כך הם מגייסים, לשניות וב"פלאש באקים" את הוריו של מייקל – אימו הזמרת המפורסמת שלא היתה אמא ואביו צייד הפילים שאותו פגש לרגע אחד טראומטי, ולשם כך הם נוגחים את גרין ופטרסון לשניה מבהירת יחסים אחת. העונש על הורות שגויה כאן, הוא הנורא ביותר. מות ילדתם הפריד בין ההורים ופרידת הורים היא שהרגה את הבן. אלוהים והמלודרמה לא סולחים, מסתבר, לפחות לא עד ביצוע העונש.
למרות הקצב האיטי של הסרט הריכוז שמציעים השחקנים דוחף אותו קדימה נפלא. ברוס גרינווד, שחקן אופי מרתק עם מבט כחול ואינטליגנטי הוא הד"ר גרין שמדחיק כל רגש ומתפוצץ בסוף הסיפור. קטרין קיניר היא סוזן פטרסון שנעה כל הזמן בגבולות שבין הקור והיעילות לבין הגעש התוסס בתוכה, מפזרת זכרונות על לואיז פלטשר ב"קן הקוקיה". ועל כולם קסווייה דולאן, במאי-שחקן צעיר שהופך להיות אחד הכשרונות המבטיחים של הקולנוע, בודאי הקנאדי, מי שלמרות גילו הצעיר מאחוריו כבר לפחות שישה סרטים, חלקם נפלאים כמו "הרגתי את אמא שלי" ו"מאמי" הגאוני, כאן בתפקיד פלסטי מאוד, מורכב ורגיש של צעיר הכולא כאב וכעס רב כל כך.
הרושם בסופו של הסרט הוא רב והסיפור של צעיר מפלצתי בפרצוף תמים והסיבות להיותו כזה, כמו היחסים המתפתחים במהלכו של הסרט וההשפעה שיש לו על הדמויות האחרות, משאירים לרגע את הצופה במושבו. הבעיה, כאמור בפתיחה היא שרושם זה הולך ונמוג עם בדיקה משמעותית יותר של מהלך הסרט והפתרונות שלו. חבל, אבל בכל זאת להלן סרט שאלה שאינם מהממהרים בדרך יוכלו להנות ממנו.
"המלכודת" – 8 בסולם אורשר.
הצעה: לא לראות את הטריילר לפני הסרט…