ת ר א ו. קודם כל תודה ל"לה לה לנד" על שעתיים ושמונה דקות של בריחה מהמציאות הסובבת אותנו – מרחוב בלפור ועד הבית הלבן. בלי הגברת רגב, האדון ביטן, בנט ועמונה. שעתיים ושמונה דקות של התמוגגות נוסטלגית ושקיעה בעולם טוב יותר, מסודר יותר, צבעוני יותר , יפה יותר , טבול במוסיקה ובאהבה, בתמימות ובהכרת תודה. 9 בסולם אורשר.
אני יודע שהעולם האסקפיסטי, המקביל הזה שהקולנוע בכלל והקולנוע ההוליוודי והמיוזיקל כבונבון על הקצפת שלו בפרט יכול לעורר סופות של ציניות בקרב האיסטניסים של מסרים, או אלה שהרומנטיקה שלהם צרובה בפייסבוק, בסמרטפון ובאינטרנט או הצורכים סרטי אפוקליפסה ממוחשבים לתוך הווריד, אבל אני מאלה שפשוט נמסים לתוך הז'אנר.
כזכור זה התחיל במותה של תקופה והולדתה של אחרת אי שם בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. הראינוע מת והקולנוע נולד. אחרי שלושים שנה של אלם, הצופים באו לשמוע קולנוע והוליווד תחילה הציעה להם את האופציה. בית החרושת הגדול בעולם (כבר אז) לחלומות נלכד בלהבה והסרטים – כולם מדברים, כולם שרים התחילו גם לרקוד. ההתפתחות היתה מהירה והמשאבים שהושקעו בז'אנר גדלו והלכו וייצרו מופעי ענק קלידוסקופים עם מאות סטטיסטים מזמרים ומרקדים.
הסטפס – הטאפ דאנס, היה האלוהים ופרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס מלכו ומלכתו. נלסון אדי וג'נט מקדונלד הוסיפו את הנופך האופראי. הסיפורים, בעיקר קומדיות רומנטיות שיבטו עצמם לדעת והגיבורים היו בעיקר אנשי במה. לשיר ולרקוד ככה סתם באמצע החיים היה, עדיין הליך לא נורמטיבי, לא מציאותי. ואז בא ג'ין קלי, המעופף והוציא גם את אלה ממסגרת הבמה. עכשיו רקדו שם אהבות לוהטות באונית פיראטים, בין טירות אקסוטיות, באתרי בניה. קלי, ביומרתו היה זה שדחף קדימה, גם אם זה אומר מעבר לצוק, אל תחילת הנפילה.
זה קרה ב"יום בניו יורק" (" ON THE TOWN ") שצולם בחלקו ברחובות ניו יורק ובאתריה, סרט שבו פגשה האגדה את המציאות בסיפורם של שלושה מלחים בחופשה בת יום בתפוח הגדול. התרכובת הזאת שהחדירה ריאליזם לפנטסטיה הביאה להולדת סרטים כמו "סיפור הפרוורים" וסצנת רצח מסוגננת על המסך, "שיער" עם מלחמת ויאטנאם ברקע ו"קברט" המתרחש על רקע עלית הנאצים לשלטון בגרמניה. כן, וגם "צלילי המוסיקה" במסגרות שיובאו מכאן בעיקר מהבמה כהצלחות כלכליות קורצות.
"לה לה לנד" של דמיאן שאזל הוא שיר הלל לתקופה שהיתה מלך בשנות השלושים-חמישים של המאה הקודמת, נחמה לדואבים, קן מפלט למי שבא לחלום. זוהי אנתולוגיה למיוסיקל על רוב תקופותיו – מהימים של "טופ האט" ופרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס האלגנטים, "שיר אשיר בגשם" וג'ין קלי האתלט ועד הסכרין הנמס בכאב מפואר של "מטריות שרבורג" וז'אק דמי והמוסיקה של מישל לגראן. ואיזו אנתולוגיה נפלאה של סיפורים תאומים שהתחלפו על המסך, של צבעים בולטים שמרחו את הקיטש, של מוסיקה שחדרה ללבבות. ושל שחקנים שנעו בהרמוניה ובכימיה נפלאה האחד עם השני.
וגם כאן בחור (ריאן גוסלינג) פוגש בחורה (אמה סטון), כמה פעמים עד שזה נתפס. בחור מתאהב והבחורה בו. שניהם נגועים בעיסוק באמנות. הוא פסנתרן ג'אז החולם על מקום משלו שבו יוכל לשמר מסורת מוסיקאלית גוססת והיא מלצרית בדוכן קפה ומאפה באולפני וורנר החולמת על קריירה של שחקנית ומחזאית ומתנפצת על אודישנים מביישים במציאות. במהלך הסרט הם ישירו יחד, ירקדו יחד, יאהבו יחד, יפרדו , יתאחדו ויגיעו אל הסוף שמציע לנו עימות בין המציאות, הבדיה ואופציה נוספת לבדיה, להנאתנו.
אז נכון שריאן גוסלינג ואמה סטון הם לא הזמרים הכי טובים וגם לא הרקדנים האולטימטיביים, אבל החיבור בניהם לוהט כל הזמן, ומה צריך יותר מקומדיה רומנטית עם שירים מתוקים שנמסים באוזן וסיום עם טעם של שוקולד מריר. הוסיפו לזה את המצלמה האקספרסיבית, שלא נחה לרגע של לינוס סאנדגרן (השוט הראשון של הסרט ארוך ומרתק, במציאות מתארגנת אה-לה-מיוזיקל קלאסי), את העריכה הנבונה של טום קרוס ששולט בקצב הנכון של הסרט, את המוסיקה החודרת לב של ג'סטין הורביץ והרי לכם הומאז' נפלא לסגנון שאמנם – כמו הג'אז נראה כמו אמנות הולכת ונכחדת, אבל מסרב למות וכל פעם מרים ראש מחדש ומוכיח נשמה נצחית.
"לה לה לנד", כמו המיוסיקל כולו או רובו, הוא סרט לאופטימיים, למי שמוכן לשעתיים של תמימות, לפתוח את סגור ליבו לאופציה אחרת. נכון שאת זה לא נראה בחדשות, לפחות לא בזמן הקרוב, אבל כתרופה נרקוטית – זה עובד גם מעבר לזמן ההצגה.
"לה לה לנד" – 9 בסולם אורשר.
La La Land