זה זמן שאנחנו מרגישים שמשהו מסריח בממלכת הדמוקרטיה העולמית. זה לא רק אצלנו, בדמוקרטיה הגדולה של המזרח התיכון, זה גם באמריקה הדמוקרטיה הגדולה בעולם. והנה בא סרט ומציג לנו תובנות מבפנים. מתוככי הביצה העכורה של השלטון המרכזי. הכל מושחת, מעוות, הכל טעות תיקון. ג'ון מאדן, דוקא אנגלי לוקח את ג'סיקה צ'סטיין לסיבוב בקרקס האנושי של וושינגטון ומנסה להראות לנו עד כמה התקלקלו הערכים עד כמה אנחנו אדיוטים שמאמינים בהם. דחוס ומרתק. 9 לימודי בסולם אורשר.
הוליווד לא מרבה להציע לעולם סיפורים שבהם אינה מציבה את הטוב מול הרע, שבהם הפרוטגוניסט אינו טלית שכולה צדק שסוחף את הקהל עימו בדרך חתחתים אל הסוף הטוב. להבין מהלכים מורכבים, לבלבל את הצופים בעיניינים של מחשבה ובידוק ערכי, להגיש מזון נושאי ומוסרי שצורך מידה לא מבוטלת של מיצי עיכול מחשבתיים, אלה משקלות מסחריים שיכולים להטביע כל כוונה טובה של במאי או מפיק בדרך אל קופת הכרטיסים. והוליווד אוהבת אותם פשוטים, פשטניים, ומרשרשים, או מצלצלים. נכון שיש יוצאים מהכלל, בהם כאלה שמצאו נחמה בפנתאון של אמנות הקולנוע (היצ'קוק כבר אמרנו ?) אבל אלה רק מדגישים את הכלל.
תגידו מה שתגידו על ג'ון מאדן, אבל העבודות הקודמות שלו לא הצביעו על תושיה מיוחדת בכיוון. נכון שהוא אנגלי ומביא איתו ניחוח של זיכרונות מתרבות אחרת, אבל "הגברת בראון", "שיקספיר מאוהב", "מלון מריגולד האקסוטי" מספר אחת ושתיים הניחו אותו בעמדה של במאי אוירה נחמד ו"החוב" ו"קיל שוט" הוכיחו שהוא מחליק אל מול משימות רציניות. מאדן משייף עקביות גנרית בכל סרטיו כשהוא מעמיד במרכזם אשה שצריכה להוכיח עצמה בעולם של גברים. כך ג'ודי דנץ' כמלכה ויקטוריה, כך גווינת פאלטרו ודנץ' ב"שייקספיר מאוהב", פנלופה קרוז כיווניה המתאהבת בקצין איטלקי כובש, כך פאלטרו שוב כמי שממלאת תפקיד מרכזי בגורלם של אביה ואהובה, דיאן ליין כאשה הנלחמת על חייה וחיי בעלה והלן מירן וג'סיקה צ'סטיין כסוכנת מוסד (שתיהן אותה דמות בהפרש שנים) שיוצאת לסגור חשבון עם פושע נאצי. רשימת השחקנים בסרטים שלו מעידה על כך שהוא אוהב לעבוד עם ידידים מוכרים.
ב"מיס סלואן" הוא עושה שריר, לוקח אחור בשביל התנופה ומטיח באמריקאים ובעצם בעולם החופשי כולו את הבלוף הגדול העוטף היום את המונח דמוקרטיה. אמת, את זה יודע כל מי שקורא נכון עיתונים ואינו חנוט בדוגמטיות פוליטית מעוורת עובדות. אבל הקולנוע אוהב, כאמור את הדו-קרב הפשטני, המצטלם היטב על מסך רחב בין השריף הטוב לארכי פושע הרע בחוצות העיירה אל מול התושבים קרועי העיניים. מאדן מציע לנו במקום ב"מיס סלואן" את המאבק הסמוי של חיידקי הביצה הפוליטית וכאן, בעיסה העכורה לך תבדיל בין הליקובטר פילורי לחיידקים הפרוביוטים, בין המזיק לבריא.
בסופו של הסרט הצופה מבין שבעצם לאורכן של שעתיים די מאומצות הוא לא זכה לשזוף עיניו ולו בדמות חיובית אחת בתאור העולם הציני, האפל, המושחת, הכוחני של מאחורי הקלעים של הפוליטיקה. אפילו הפרוטגוניסטית כאן, אי אפשר לקרא לה גיבורה, שבאופן הכי טבעי מיום הולדתו של הקולנוע שואבת את האמפטיה התת הכרתית שלנו היא דמות בעייתית לעיכול. מניפולטיבית, קשה, גאוותנית, נצלנית, תחרותית שלא מהססת לחצות קווים אדומים של מוסר (?) ואתיקה, הכל כדי לנצח, הכל משועבד למען התוצאה. גם החיים האישיים שלה ובודאי של העובדים עימה.
וכן, היא חדה כתער, חכמה, אינטליגנטית, בעלת חושים מכוונים היטב ומקצוענית מקצות שיערה האדמוני העשוי היטב ועד העקבים הגבוהים במורד שמלה שחורה הדוקה. אליזבת סלואן היא הדגם המודרני, המשוכלל והמשוחרר של הפאם פטאל בסרט האילם, אישה שעושה לגברים מה שהם עשו לה במלודרמות. אשה המתנהגת כגבר בעולם גברי ומנצלת את נשיותה כדי להתקדם ולדרוס בדרך אל הנצחון המוחץ. אבל בניגוד לפאם פטאל הקלאסית, הסקס של אליזבת סלואן היא הפוליטיקה על הבוגדניות והכדאיות שבה. איתה היא מתעלסת והיא זאת המביאה את הלוביסטית הכי טובה בגבעת הקפיטול לשיאים של ריגוש.
מאדן טוען כאן בכתב אשמה קולנועי על מצבה השפל והמושפל של הפוליטיקה המודרנית בעולם ציני ונצלני ומושחת, שבו הנפשות הפועלות, בכל התחומים ומכל האגפים, עושות רק לקידום עצמן על חשבון הציבור אותו הן אמורות לשרת. את הפוליטיקאים מעניינת רק אופצית בחירתם מחדש וזה נכון החל מהרגע בו נבחרו לראשונה ועד סוף הקריירה שלהם. תשכחו מהתחייבות לשרת את האינטרסים של הציבור. תשכחו מחשיבה אחראית ועניינית. הכל מניפולציות, קשרים, בריתות, כספים העוברים מיד ליד, אינטרסים מתחלפים, בגידות, טובות הנאה, שקרים והעמדת פנים. תעשית חלומות שבניגוד לקולנוע עוסקת במציאות עצמה , בחיים ולעיתים גם במוות. וכל זה רקוב, הכל נגוע והחגיגה נמשכת.
אליזבת סלואן מביטה על הכל מקרוב מאוד, מתוך הביצה עצמה. היא חלק מהמערך הזה של קח ותן, של שוק פרסי של צרכים ואינטרסים, של שקרים והעמדת פנים. אבל היא אינה פוליטיקאית נבחרת – היא לוביסטית שנשכרת כדי להשפיע על הפוליטיקאים המחליטים. במקרה הזה – סנטורים ואנשי קונגרס. היא טובה מאוד במה שהיא עושה, היא יקרה מאוד והיא מועסקת בסוכנות של לוביסטים המשרתת את הגדולים ביותר, היקרים ביותר, הדובדבן שעל הקצפת השלטונית הוושינגטונית. ידע הוא כח ואליזבת היא מצבור של ידע – עובדות, רכילות, אופציות. המתחרה האמיתית שלה זאת היא עצמה וכל צעד מביא אותה לפסגה חדשה, לנצחון נוסף.
ההיבריס שלה הוא הדוחף אותה למאבק שיהיה אולי מאבק אחד רחוק מידי. כאן לא רק ההערכה העצמית ולוח התוצאות האישי יכולים להפגע, כאן הקריירה שלה יכולה לקרוס בקרב איליו היא נמשכת אל מול אחת השדולות החזקות בסביבה – שדולת הנשק האמריקאית. היא עוזבת את הקן הבטוח בחברה שבה עבדה ונכנסת להרפתקאה בחברה קטנה הרבה יותר, אידאליסטית שמאמינה בצורך לשנות את התיקון השני לחוקה ולהגביל את האחזקה החופשית של נשק הארה"ב.
המאבק אישי, מסוכן, יצרי וכמובן גם יקר מאוד. הטקטיקות מתעדכנות מידי יום ואליזבת מנסה להיות – כמו תמיד צעד אחד לפני היריבים שלה, אפילו אם מדובר בניצול ודריסת הארסנל הרגשי של העובדים איתה. הם, אכן עושים את העבודה מתוך שליחות ואמונה בסכנה שבהפצת נשק. האם גם היא מאמינה בכך, או מדובר רק באתגר מקצועי נוסף שצריך לדלג מעליו כדי להוכיח עליונות ?
מאדן עוטף את הסיפור של המאבק בסיפור מסגרת הפותח את הסרט וחוזר אליה כמה פעמים במהלכו, וכמובן סוגר אותו – סיפור השימוע שנערך לסלואן מול וועדה של הקונגרס באשמת הפרת הכללים האתיים של בית הנבחרים. זוהי גם נקודת המפנה של הסרט שתשנה את מהלכם של העיניינים לסיום שמערב השלמת ציפיות של הצופים לצד נגיסה מרה מאוד בכמוסת השקר של השיטה הדמוקרטית.
מאדן מביט על וושינגטון באופן מפוקח, עובדתי ומשוכנע שאינו צריך להוסיף לקהלו הדרכה באשר למסקנות הברורות. בניגוד לסרטי וושיגטון התמימים של פרנק קאפרה או דרמות האימים מסדרת הטלויזיה "בית הקלפים" אין כאן נסיון לצבוע את האירועים בגוון מסויים. ההתרחשות עושה את העבודה ומעבירה את המסר. אנשים בעבודה, יום יומית, אבל איזו עבודה…
אי אפשר שלא לחוש בהשפעתו של ארון סורקין ("חדר חדשות", "הבית הלבן") על הקצב והכתיבה, סגנון דחוס הכופה על הצופה מבול שוצף של מילים, מושגים, התרחשויות במידה המקשה מאוד על הקליטה של האירועים בחלקו הראשון של הסרט. אבל בחלק השני כשהדרמה מתבהרת ומתחזקת על חשבון אפיון הדמויות וסידורן במרחב, מחזירים מאדן והתסריטאי שלו זה מקרוב בא לקולנוע ג'ונתן פררה את הרסן לנרטיב והקצב הופך לנסבל.
שורה של שחקנים מעולים מחזקת את היכולת של הסרט לשבת קרוב לבלוטות הרגש והעיניין שלנו – ג'ון לית'גו, סאם ווטרסטון, מארק סטרונג, אליסון פיל, גוגו אמבטה רו ואחרים ועל כולם ג'סיקה צ'סטיין הנפלאה, אחת השחקניות הטובות שהוליווד שולחת לעולם שמתמודדת באומץ וביכולת בתפקיד המיוחד והמאתגר הזה.
קשה שלא להרהר, אחרי נשימה אחת של התרגעות מהקצב והמתח של הסרט, בדמיון של ההתנהלות הפוליטית שם וכאן. את המסקנות צריך כל צופה לסנטז לעצמו, וזה תלוי, כאמור במידת הדוגמטיות והפתיחות שלו.
"מיס סלואן" – 9 בסולם אורשר.
Miss Sloane
https://www.youtube.com/watch?v=f9QbrAbPv5Q