כל כך הרבה נכתב, פורסם, שודר, נאמר, רואיין, צולם ודווח על הסרט, על גל גדות הצעירה הישראלית שעשתה את זה בגדול וקפצה בפירואט מרשים מאנונימיות כמעט לפסגת העולם מעל כמה ישראליות אחרות המוציאות נשמתן להשיג תפקידונים בקולנוע האמריקאי, העולמי בכלל, על ההצלחה, על התוכניות וכמובן על שיתוף הפעולה הנשי בסרט שכולו ז'אנר גברי ומתפוצץ, שנדמה שאין יותר מה להוסיף. אבל ביקורת צריכה לבוא, בייחוד אם היא דוקא מגיעה עם סימפטיה, אז הנה. 8 מינוס בסולם אורשר.
נכון שיחסי הציבור האסרטיביים, השמועות החיוביות מחו"ל, הנקודה הנשית וכמובן העובדה שגיבורת העל היא משלנו, צברית מראש העין שהגשימה את החלום האמריקאי בהוליווד, היו מהגורמים העיקריים שהאולם ביום שישי חם, אחרי הצהריים היה מלא כמעט מפה לפה. לא מוכן להשבע, אבל נדמה לי שהפעם היו יותר בנות מבנים, ומכל הגילים. ועכשיו, אחרי הצפיה אפשר לאמר בפה מלא : וונדרוומן בגרסה של 2017 הוא בהחלט סרט חביב, מהנה יותר מסרטים אחרים של גיבורי על שהביאו לנו גם אנשי די סי קומיקס וגם אנשי מארוול בעבר.
שתיים הן הסיבות העיקריות. האחת היא הרעננות המסויימת הנושבת מהגרסה של פטי ג'נקינס, נסיון מוצלח ולא ברור מאיליו להפקיד בידיים של במאית אישה סרט אקשן כזה ותקציב של מאות מליונים והשניה היא המיצוב של גיבורת העל הבדיונית במציאות ריאליסטית של מלחמת העולם הראשונה. ג'נקינס מצליחה לחבר שמן ומייים כשהיא נוטעת את וונדרוומן, כולה אשה בתלבושת פורימית בתוך שדה הקרב האפור מבוץ של הגברים הלוחמים. זאת אינה תפאורה טכנולוגית-עתידנית שנהרסת ברעש נורא בסרטים הגבריים. זאת מציאות של כאב אנושי, יום יומי שניתן להזדהות איתו.
הסרט מציע טיפול שאינו פומפוזי, לא תוקפני, תמים אפילו, המעורר את הסימפטיה שלנו, לעיתים גם את החיוך בהומור חביב שמסתובב לו בפינות. שני שחקנים סימפטיים סוגרים את העיסקה הכדאית – כריס פיין תכול העיניים וכמובן גל גדות, יפה, נעימה, אנושית עם נוכחות מתאימה, לא שחקנית גדולה אבל תואמת מדוייקת לדמות אותה היא צריכה להניח על המסך.
בשוליים של ביקורות אחדות נאמרו דברים לועגים על מבטאים שבסרט. ואני אומר – קשקוש. לא צריך אפילו להתייחס וחבל על הזמן.
בסה"כ בהחלט סרט סימפטי , אגדה לילדים בלי נשורת דידקטית או סימבולית מיותרת (להוציא את המגן והחרב כמובן),
וונדר וומן – 8 מינוס בסולם אורשר.
Wonder Woman