הבסיס לקומדיה כמו לכל בדיחה היא ההפתעה. הפאנץ' ששובר את כיוונו של הסיפור למקום בלתי צפוי. אין שום דבר לא צפוי בקומדיה הזאת, נסיון נוסף של אנשי SNL של הטלויזיה האמריקאית להדחק לקולנוע. אבל יש זרע למחשבה על הדרך הלא מצחיקה ואולי המסוכנת שעושה החברה, באמריקה וכאן ממחויבות אישית וחברתית לאלימות, שחיתות ויחס של בוז לחוק. 7 מינוס בסולם אורשר.
ל SNL, תוכנית הדגל של הטלויזיה האמריקאית, לפחות בכל הנוגע לתוכניות מערכונים, יש שני ז'אנרים של חומרים המוצעים במסגרתה : הפרודיות על פוליטיקאים ועל תוכניות אחרות המשודרות בסביבה (לעיתים גם ערוב של שני סוגי פרודיה אלה) ומערכוני נונסנס, חלקם אוונגרדים במיוחד שנוגעים בעיקר בתרבות האמריקאית ובחלקים אלה ואחרים של החברה המבוזרת והענקית בנסיון לבחון ולאפיין אותם, לעיתים גם באופן מופשט מידי.
התוכנית טיפחה ויצרה כמה מהקומיקאים הגדולים של הטלויזיה והקולנוע כמו באלושי ואייקרויד, גילדה רדנר, בילי כריסטל, מייק מאיירס, ביל מורי, אדי מרפי, אדם סנדלר, טינה פיי ועוד רבים טובים שגלשו גם לקולנוע ומשכו איתם גם את ההומור הפרוע. "הבית זוכה תמיד" הוא חלק מאותה מגמה, של נסיונות ההשתלבות של כוכבי התוכנית בעולם הקולנוע, השתלבות שלא תמיד עולה יפה.
בעיקרון עוסקת הקומדיה הזאת בנסיון לבדוק, באמצעים של פארסה וגאגים די צפויים, מה קרה לאמריקה בדרך מאומה תמימה ומסורתית, עם ערכי משפחה מקודשים ואורח חיים שמרני וסלול קונוונציות למקום אלים שבז לחוק, סוגד לכסף ורווי שחיתות. הכל בסיפורה של משפחה בעיירה קטנה אי שם במרכז הדומם שרוצה כמיטב המסורת לשלוח את הבת לקולג', בטוחה שתעזר במלגה מטעם העיריה וכשזאת נמנעת ממנה בטענות שאין כסף והחלופה לבנית קאנטרי קלאב ובריכה עירונית חשובה יותר, מנסה לגייס את עשרות אלפי הדולארים הנדרשים באופן לא חוקי – בפתיחת קזינו פרטי במתף הבית.
כמובן שהטבע האנושי, משהוצע לו התפוח לא יכול שלא לנגוס בו שוב ושוב והעיניינים יוצאים משליטה, גם משום שראש העיר מושחת אף הוא וגם משום שהשוטר היחיד בסביבה, לא יכול לכפות את החוק.
ויל פרל ואיימי פולר, מהכוכבים של דור הביניים ועמודי תווך של התוכנית מגייסים עוד כמה חברים מבין השורות ומנסים להתאים לקולנוע את אשר לטלויזיה. וראה זה פלא – התוצאה אולי לא מצחיקה, אבל טבולה בהתרחשות מוכרת כל כך, גם לנו המחקים את אורח החיים האמריקאי, ומציעה סוג של מוסר השכל שלא מבשר טוב. אנדריו ג'יי כהן וחבורת השחקנים אמנם סומכים כולם על הסינרגיה שתתפתח במהלך הצילומים, על החוכמות, הגליצ'ים והסיטואציות שיומצאו כאשר חברים כל כך טובים שמכירים עצמם ויכולותיהם יפגשו יחדיו ולאלתר צחוקים מול המצלמה, עד שהם מזניחים בניה אחראית של תסריט, מעמדים וטקסטים. ותרו לכן על אריגה קומית מדוייקת ואחראית.
אז זה לא עובד וגם הרגעים שצריכים להיות רגעי שיא, פשוט לא עושים את זה. אבל מתוך הדלות הקומית צומח משהו אחר, עצוב, רציני ומרתיע, נפתח חלון למראה החיים האישיים והציבוריים שלנו, או קיי של האמריקאים בעידן טראמפ שבו מתערערת זהותה של חברה מאוחדת ותומכת שנבעטת לעולם שכולו טורפים בשם עצמם. ולנושא כזה כנראה טיפול מהסוג הזה אינה מספק. הוא מטורף הרבה פחות מידי. וצפוי הרבה יותר מידי. ולקומדיה הבנויה על פאנץ', על הפתעה, זה יכול להיות קטלני.
"הבית תמיד זוכה" – 7 מינוס בסולם אורשר
The House