… וזה בדיוק מה שהשרה רוצה להשית על הקולנוע שלנו, על האמנות בכלל. פחד, חשש, חרדה, צנזורה עצמית, קונפורמיזם, אמנות זומבית. רוח המפקד הנושבת ממשרדה ומטלטלת כל מפגש פומבי רעשני, צווחני ונוטף רעל, היא להדיר כל מה שלא לאומני, זקוף גו, ליכודי (במושגים של הליכוד ד'היום, מי זוכר ז'בוטינסקי ובגין של ההוד וההדר), ורק מה שעטוף בדגל כחול לבן, יש לו מדינה אחת בין הים והנהר ולאום גאה חובש כיפה נוהג בו. רק כאלה יעברו את מסננת האיסורים ויזכו לתמיכה. או כפרפרזה על דבריה : נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שאנחנו רוצים.
"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט! מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?", כך אמרה שרת התרבות מירי רגב בדיון בוועדת השרים לחקיקה שהתכנסה והצביעה בעד החוק לדחיית שידורי התאגיד".
זוכרים את המשפט המכונן והמצמרר הזה מהימים הרועמים של הויכוחים על פתיחת תאגיד השידור "כאן", רק לפני חודשים לא רבים ? מבינים את משמעותו ? "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו " ו"מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים ?" . שאלות רטוריות נוראות שנזרקות בכוונה ברורה ועם אדג'נדה סדורה, מפחידה ומסוכנת על תפקידה ומקומה של מפלגת שלטון ("האמנים לא יכתיבו לי – אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם בסך הכל 20") בקביעת סדר היום התודעתי של מדינה שלמה שמכנה עצמה, עדיין, דמוקרטית. וממש לאחרונה שוב , הפעם במתקפה חסרת תקדים על הסרט "פוקסטרוט" שזוכה לתהילה עולמית ופרסים בחשובים שבפסטיבלים היא חוזרת ומשננת את המנטרה שלה "מיפגנים כאלה של ביזוי המדינה וסמליה לא יתמכו יותר באמצעות המשרד. לא אאפשר תמיכה בסרטים המשחקים לידיהם של שונאינו והנעשים על גבם של חיילי צה"ל ומדינת ישראל". ובמקום אחר " זו זכותה של המדינה להחליט את מה היא מממנת".
רגב לא קראה צ'כוב והיא כנראה לא יודעת מטפורה מהי, אבל גם מההיסטוריה היא כנראה לא למדה, למשל על דמותו ופועלו וסופו של אנדרי ז'דאנוב, הממונה על התרבות והמדע תחת שלטונו של סטאלין. היא ודאי לא תשמח לדעת ששיטותיה ודרכי פעולתה הולכות ומתכנסות לשלו. בשביל לא להרחיק עמוק מידי נצטט עבורה מויקיפדיה : "לאחר המלחמה (מלחמת העולם השניה. ג.א) קיבל ז'דאנוב את חסותו של סטלין כיורשו העתידי והיה אחראי על המדע והתרבות מטעם המפלגה. ז'דאנוב הנהיג קו אידאולוגי אורתודוקסי נוקשה ברוח משנתו של לנין. הוא הוביל את הטיהורים בקרב הגורמים הליברלים יחסית במפלגה והכתיב את סגנון האמנות המאפיין את האומנות הסובייטית בתקופתו".
תמונת מראה נוספת, מטאפורית התלויה במשרדה ומהדהדת בתרומתה לחיים הציבוריים שלנו, היא של צידו השני של מסך הברזל. שם תפח בשנות החמישים של המאה ה- 20, ימי המלחמה הקרה סנטור עלוב מויסקונסין, ג'וסף מקארתי שמו שרצה להתפרסם ומהר. הוא הבין שאם ינצל לצרכיו את הפחדים של העם האמריקאי מאימת איום האטום וההתפשטות של הקומוניזם, יזנק בזריזות למודעות מרכז המפלגה הרפובליקאית, הכי קרוב לנשיא אייזנהאואר. וכדי לתפוס כותרות החל לרדוף את היפים, המוכשרים והמפורסמים, אנשי העיתונות, ברודווי ובעיקר הוליווד ולהאשימם בחטא הקדמון של פעילות אנטי אמריקאית. הימים ימי "צייד המכשפות" ימים של הלשנות, הפחדות וצנזורה עצמית וגם הם נסתיימו כשלאמריקאים נמאס מהסנטור ומשיטותיו, גם בגלל שורה של חשיפות וגילויים של עיתונאים אמיצים כמו אד מורו. דרוקר, מן הסתם יודע את זה.
לפני יומיים התקשר אלי קולנוען במצוקה. הוא גמר לצלם סרט שיש בו חשבון נפש שיהיה כנראה לא מקובל על השרה, סרט על המוסר האנושי – האוניברסאלי ועל הכיבוש ומה שהוא עושה לחיילים המיישמים אותו. עכשיו הוא נמצא במהלך עריכתו ויש אפילו תאריך לסיום העבודות. הסרט מומן אמנם בכסף פרטי, אבל יש תמיכת מה להשלמות, ממש בקצה התקציב. אבל לא זאת הבעיה – מה לעשות, הוא מתפתל, מה לעשות עם סרט שברור לי ששרת התעמולה תתנפל עליו ואולי תכוון עליו ועלי מתקפה ציבורית ואישית ?
האם לעצור, האם לשנות, האם להמשיך ? חרדות קיומיות, מוסריות ואמנותיות. ושנתו נודדת בלילות בבמתח וחוסר מנוחה נוראי. אני יודע שהוא לא לבד במצב מתסכל זה.
וזה בדיוק מה שהשרה רוצה להשית על הקולנוע שלנו, על האמנות בכלל. פחד, חשש, חרדה, צנזורה עצמית, קונפורמיזם, אמנות זומבית. רוח המפקד הנושבת ממשרדה ומטלטלת כל מפגש פומבי רעשני, צווחני ונוטף רעל, היא להדיר כל מה שלא לאומני, זקוף גו, ליכודי (במושגים של הליכוד ד'היום, מי זוכר ז'בוטינסקי ובגין של ההוד וההדר), ורק מה שעטוף בדגל כחול לבן, יש לו מדינה אחת בין הים והנהר ולאום גאה חובש כיפה נוהג בו. רק כאלה יעברו את מסננת האיסורים ויזכו לתמיכה. או כפרפרזה על דבריה : נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שאנחנו רוצים.
הזליגה שהתחילה כבר ומגבירה כל הזמן את עוצמתה של צנזורה עצמית, היא הסכנה הגדולה של ימים רעים אלה. הרצון לישר קו, למצוא חן, להיות בסדר, הן ההתפתחויות שאותן כבר מרגישים בקרנות הקולנוע אל מול תסריטים שנוחתים על השולחן בעת האחרונה. אחדות מהקרנות כבר ממהרות ליישר קו עם הסדר החדש עוד לפני שהוא אפילו נכפה עליהם. המצב שבו יוצרים מכוונים את עבודותיהם כך שיתמזגו בזרם המרכזי ולא יצבעו אותו חלילה ב"עכירות אידאולוגית" נראה עכשיו כהילך חוקי בשדרות הקולנוע והתאטרון (ראו מה קורה בפסטיבל עכו המתקרב).
אבל לא לעולם חוסן והצצה מהירה בדברי הימים של הממלכות המדוברות, מהבולשביזם הסטליניסטי ועד השמרנות הקיצונית של הרפובליקאים ודרך דוגמאות מוכרות אחרות מפרקי ההיסטוריה המתרחקים של אירופה ודרום אמריקה מוכיחה שלכל גל עכור כזה יש תאריך תפוגה והוא מגיע בסוף כל הסערות. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר " שר שלום חנוך.
עם חיוכו של הגורל בזוית הפה אפשר גם לבחון מה עשתה אותה צנזורה על מי שהוטלו עליו חוקי המשחק. בסופו של תהליך הוליווד, רק טייבה עצמה בגלל הצורך לעקוף ולתחמן את "קוד הייז" שכפתה על עצמה בשנות השלושים. הקוד, שנקרא על שמו של עורך הדין השמרן שעיצב את סעיפיו והיה בעצם אחראי על שרותי הדואר באמריקה (עם קשר לאמנות הקולנוע בערך כמו לגברת רגב), קבע במפורש מה נחשב כמקובל מבחינה מוסרית בהפקת סרטי קולנוע בארצות הברית, ומה נחשב כבלתי מקובל. ה"קוד" היווה את אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב הקולנוע ההוליוודי של שנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה ה-20, כמו גם בעיצוב האינטראקציה בינו לבין קהל הצופים שלו.
אז נכון שכאן דובר בעיקר על שימוש או הצגה של נושאים הקשורים במין או אלימות או סטיות אחרות (להט"ביות, למשל…) אבל גם הצנזורה, שלא היתה ממשלתית או פדראלית ונכפתה ע"י האולפנים על עצמם תוך רצון שלא להרגיז את הפוריטניות הדתית האמריקאית, הולידה פורצי דרך. אלה שחיפשו ומצאו אפשרויות לעקוף את חוקי הקוד להביא למסך את חזונם האישי וכך גם לקדם את שפת הקולנוע ולהרחיב את מסריו עד לשחרור המלא מהצביעות המוסרית, אי שם לקראת שנות ה-60, שנים של מרד חברתי והולדתו של עולם צעיר ומשוחרר.
גם הסובייטים והמדינות הגרורות הפעילו צנזורה בקווי המתאר הנחשקים של רגב. הסרטים כולם היו ממומנים ע"י הממלכה, אבל גם שלוחים ומצונזרים על ידה. תסריט היה עובר ועדות בדיקה עד שהיה מאושר להפקה. הפיקוח נמשך בזמן הצילומים, העריכה והפוסט פרודקשן ע"י פוליטרוקים מטעם משרד התרבות כדי לודא שלא יחמקו בין האצבעות סרטים "המשחקים לידיהם של שונאינו" וישמשו את התעמולה הקפיטליסטית חלילה. אבל למרות זאת הצליחו הבמאים הסובייטים הגדולים לפתח "שפה אלגורית" בעזרתה העבירו את המסרים שלהם בלי שקומיסרי התרבות יבינו במה מדובר…
ובהערת אגב רק אציין כי מידי פעם היו הוועדות מאפשרות הפקתו והפצתו של סרט ביקורתי על המשטר עם אופציה "לשחק לידי שונאינו", בהפוך על הפוך ולו רק כדי לסדוק את הטענות על טוטליטריזם מחשבתי, בחינת – הנה גם אנחנו חלק מחבר העמים הנאורים וגם אצלנו יש שיח חברתי ופוליטי פתוח. בעולם האמיתי הסרטים הללו מעולם לא הופצו להקרנה בבריה"מ והיו מכוונים רק ליצוא פסטיבלי.
זוהי אינה תקופה קלה לאמנות הישראלית, לקולנוע הישראלי ולחברה הישראלית. ימים של אלימות מילולית, של שסעים מדממים, של מניפולציות פוליטיות וניצול ציני של רגשות גואים. האם לצלול מתחת לגלים הסוערים או אולי לעמוד מולם ? התשובה לשאלות אלה היא אישית, מוסרית ונכון, גם כלכלית וכל אחד מאיתנו חייב אותה לעצמו. כבר עכשיו.