להלן סרט שעורר סימפטיה בכל מקום בו הוצג – מפסטיבל סאנדאנס של הקולנוע העצמאי ועד בתי הקולנוע של ארץ הקודש. סרט תבנית עשוי נכון, מטשטש את ההבדלים בין הקולנוע ההוליוודי הממסדי והקולנוע העצמאי, נעשה בכמה גרושים ויביא מליונים ויציע לפחות שני שמות חדשים ג'ספר ומקדונאלד, במאי ושחקנית לא שיגרתית בהתאמה. 8 פלוס בסולם אורשר
עידן טראמפ מתחיל לתת את אותותיו גם בקולנוע האמריקאי – הממסדי וגם העצמאי עם הגברת המינון של סרטים המנסים להציע מחדש את תוקפו של החלום האמריקאי משני צדדיו – הזוהר והאפל. זה של החיים הטובים והסוף המאושר המזומן לברי המזל המעטים וזה של הכאב, האכזבה והניכור העלובים המזומנים למי שכושל. המוטו הפעם הוא – אם טראמפ עשה זאת כנגד כל הסיכויים ונבחר לעמוד בראש הפירמידה, כל אחד יכול לשחזר את ההצלחה ואולי גם להגיע לפסגה. לפחות לפסגה האישית שלו.
כמה וכמה מסרטי החנופה האלה, אבן יסוד של המבנה המוצק של הקולנוע האמריקאי מימים ימימה מוגשים לנו, היום ובמקומותנו. לפחות שני סרטים כאלה מוקרנים כבר, אחרים דופקים בדלת להקרנה במהלך החודשים הבאים. האחד "סושי לטיני" בקצה אחד של איכות עשיה, סרט פשטני, סכמטי וחסר מעוף עלילתי והשני "פאטי קייקס", מודרני, תוסס, נוגע ללב, המוכר היטב את הבלוף המוסכם של מציאות אלטרנטיבית ומכאן, אולי הסכנה הטמונה בו. הבלוף חודר מהר יותר כשהלב שמח והוא, אחרי הכל – בלוף, אגדה.
עיקרו של החלום האמריקאי ובן דודו הזריר ה"האפי אנד" הוא שכל אחד יכול למצות את עצמו בדרך אל הפסגה האישית, אל אולימפוס התקוות. הרקדנית הצעירה תוכל להפתיע בערב הפרמיירה כשתחליף את הבלרינה הגדולה ששברה רגל, מאמן הכדורסל יביא את נבחרת בית הספר שלו לאליפות הקולג'ים הארצית וגם יזכה בה, הטבחית העלובה תעמוד בסופו של דבר ליד השפים הגדולים כשהיא שווה בין שווים וגם הבחור המאוהב יפגוש את אהובתו המתנכרת כדי להקים משפחה חדשה באמריקה, עם שני ילדים, ביית בפרוורים, שתי מכוניות וכלב. רק שכדי שזה יגמר כך צריכים להתמלא שלושה תנאים : שהגיבור/ה יהיה מאוד מוכשר ויגיע לו, שהוא/היא ישקיעו הכל כדי להשיג את המטרה ויוותרו על הנאות החיים האחרות ו-הכי חשוב שיהיה להם מזל. אין חלום אמריקאי בלי המבנה משולש הרגליים הזה, וכשהוא נצרף בקולנוע – הזיקוקים מתפוצצים בחגיגות השמחה. והבלוף עבר.
את התנאים הללו כדאי לעטוף גם במעמד התחלתי נמוך – כלכלי, פיסי, חברתי כדי להגביר את האפקט וכדי לזרז עוד צופים בכח אל מכונת האודישן של החיים.
קחו למשל את פאטי היא פטרישה, צעירה מאותגרת משקל שזוכה לכינויי גנאי בעיירת מגוריה בניו ג'רסי, מטופלת בסבתא מרותקת למיטה ובאם שתיינית, אבא ברח מזמן, שהיא דוגמה אופיינית לוויט טראש האמריקאי. באמת שנמוך מזה קשה לרדת עם איחוד כל התנאים – מתקיימת בקושי ומפרנסת בזיעה אמיתית את המשפחה המשברית, נראית הכי לא אטרקטיבי שיכול להיות, על גבול הדוחה וסובלת מלעגם של בני השכונה עוד מגיל בית הספר היסודי. "דאמבו" הם קוראים לה ולא ישכבו איתה אפילו אם היא הנקבה האחרונה על האדמה, כפי שחורז אחד מהם בקרב מוסיקאלי.
היא עובדת כמלצרית בעבודות מזדמנות וכל הזמן מזדמזמים לה בראש החרוזים הכועסים של ההיפ הופ, חולמת על כוכבות, על הצלחה, על קליפים והופעות ומעריצים בחלומות הנמוגים כשהיא מתעוררת, כבויה ועייפה לעבודה. במראה החיצוני אין לה כל סיכוי, לבנה כבדת משקל בעולם של מוסיקת שחורים קצבית וקופצנית, אבל במעלה הסרט בו מצטרפים להתכה שלושת תנאי החלום ובהם היא מנסה, לבד ועם ידידים שחורים, לחדור פנימה וכנגד כל הסוכויים, אכן מצליחה.
הסרט שעושה עם הגיבורה שלו את הדרך מהשוליים העלובים של החברה האמריקאית אל מרכז הבמה, ההצלחה והפרסום משתמש בסמלי האמריקנה באופן מרתק המוסיף עיניין, עומק ואולי גם נושאים לדיון על מצבה של האומה שבחרה לעצמה נשיא שמוביל אותה בדרך לאבדון. הדיינר העלוב, הבר בו שרה אמה ומשתכרת עד עילפון חושים, מכונית הקדילק הענקית שבה פאטי נוסעת, זאת שהיתה פעם גאוות התעשיה הלאומית למכוניות והיום היא גרוטאה זוללת דלק. הסביבה בה היא מתנייעת היא עולם הפוך של שחורים, שכולם מצליחים ממנה – אחד מוכר בבית מרקחת והשני, זר ומתבודד הוא בנו של עורך דין מצליח וכמובן הראפר המפורסם המתגורר בארמון מפואר ומשרתיו לבנים.
ג'רמי ג'ספר, במאי הסרט שזאת לו עבודתו הראשונה בקולנוע העלילתי מצליח להפוך את הנוסחה המוכרת לסרט חינני שבו הדרך מהתחילה לסיום (סיום שהוא ברור לגמרי מלכתחילה, השאלה היא רק איך ומתי תבוא הפריצה) מספקת לנו את הריגושים הסנטימנטאלים, הדרמטים והצורניים, את השיאים הקטנים ואת הפיצוץ הגדול ששולח אותנו הביתה בסיפוק ועם חיוך. החומר הנרקוטי של הקולנוע המסחרי האמריקאי פועל עלינו שוב. ג'ספר מתאים את העלילה לאמצעים בהם הוא משתמש – סיפור על עולם של היפ הופ רווי מוסיקת ראפ, עם המון טקסטים כואבים ומשעשעים ומרגשים ומעוררי עיניין גם לאלה שהעולם הזה זר להם, שמצולם בצבעוניות רבה וערוך בקצב המוסיקה, כלומר הסטרי ומהיר וסוחף.
גם הבחירה שלו בצוות נפלא של שחקנים, כמעט כולם אנונימיים עם ניחוח טל טרי תורמת להצלחת הסרט. בראש ובראשונה דניאל מקדונלד הצעירה בתפקיד הראשי שסוחטת מהקהל כל טיפה של אפמטיה ומנצלת כל משפט בתסריט הכתוב היטב של ג'ספר כדי להקרין חן בכמויות אדירות. לא בכדי נכתב עליה בעיתונות המקצועית של הוליווד שהיא תשנה את הערכים האסתטיים על פיהם נשכרות כוכבות לעבודה בעיר הסרטים. ועד הכל תבנית "כוכב נולד" שמהדהדת לנו בקולנוע ומהטלויזיה בתוכניות הריאליטי. אכן נולד, השאלה רק לכמה זמן. במקרה של טראמפ – עוד נראה. במקרה של מקדונלד, כנראה לימים ארוכים וטובים יותר.
"פאטי קייקס" – 8 פלוס בסולם אורשר.
Patti Cakes