סרט שלישי השנה שמחזיר אותנו לבריטניה של תחילת שנות הארבעים, ימי המלחמה של הבריטים מול הנאצים המאיימים מעלה שאלה באשר לסיבות ולתכיפות. אולי, מלבד העובדה שהקולנוע משרת כאן פרק חשוב בהסטוריה האנגלית ועושה זאת במקרה הזה באופן מעניין וסוחף אם כי לא פורץ דרך, יש כאן גם הד לגעגוע למנהיג אמיתי, חזק וכריזמטי שיוליך את העולם לימים טובים יותר. 8 פלוס בסולם אורשר.
דוקא הסצנה הטובה והמרגשת ביותר בסרט של ג'ו רייט ("גאווה ודעה קדומה", "כפרה") המבוסס על אירועים הסטורים ועל הרגעים הדרמטיים ביותר בחייו של וינסטון צ'רצ'יל, היא בדיה מוחלטת, לא היה כי לא היה. היא מתרחשת לקראת סופו של הסרט, רגעים לפני נאומו המפורסם של המנהיג הבריטי, אז עדיין שנוי במחלוקת בפרלמנט, נאום שבו הכריע סופית את דרכה של בריטניה אל המלחמה בנאצים, באביב 1940.
הדילמה היתה בין הדרישה של הלורד האליפקס שר החוץ וצ'מברליין, ראש הממשלה שהתפטר לא מכבר וניסה בלא הצלחה למנוע את המלחמה בהסכם מעליב שנרמס ע"י היטלר, להגיע להסכם נוסף עם הפירר שצבאותיו שטפו את אירופה ואיימו על חופי האי הבריטי, ובין ההחלטה של צ'רצ'יל לעמוד בכוח ובראש זקוף מול הסכנה ממזרח. הבעיה העיקרית היתה שעיקר הצבא הבריטי, גייס של 400 אלף חיילים אנגלים, צרפתים ובלגים היה כלוא בקרן החוף של דנקירק, על גדות תעלת לה מאנש, נכתש בהפצצות ובהפגזות גרמניות ולמרות שהבית חיכה רק כמה מיילים מערבה לא היתה לצי הבריטי אפשרות לחלץ כמות כזאת של חיילים בזמן קצר כל כך.
בסצנה יוצא צ'רצ'יל ממכונית השרד שלו לתוך הרחוב הלונדוני הגשום ועושה דרכו לרכבת התחתית בדרכו לתחנת ווסטמינסטר. הוא מעולם לא נסע בתחבורה ציבורית והמפה של הטיוב היא ציור מופשט עבורו. ילדה צעירה, איך לא, מסבירה לו לאן עליו להגיע והוא נכנס לקרון הרכבת לתדהמתם של האזרחים ההמומים. בשיחה המתפתחת הוא מגבש את החלטתו, אל מול הלחץ המופעל עליו בקבינט המלחמה לפתוח במשא ומתן עם הגרמנים בתיווכו של מוסוליני, המנהיג הפשיסטי האיטלקי.
מלא עזוז הוא מגיע לפרלמנט ונושא שם את נאום "נלחם על החופים, נלחם על הגבעות, ברחובות, " ששינה את פני ההסטוריה. מנהיג אמיתי ששואב את כוחו מיכולת עמידה, החלטה ומפגש בלתי אמצעי עם העם שלו.
מנהיגות ואולי גם העדרה של מנהיגות הוא נושאו של הסרט, נסיון קולנועי שני שהופק השנה המתאר את המנהיג הבריטי הגדול, לצידו של סרט נוסף "דנקירק" של כריס נולן החוזר אף הוא לפרשית הפינוי הימי הגדול. בסרט הקודם של ג'ונתן טפליצקי בכיכובו של בריאן קוקס מוצג צ'רצ'יל של סוף המלחמה, בימים שלקראת הפלישה הגדולה של בנות הברית לנורמנדי, כמנהיג הססן שלא מוכן להחליט על הפלישה, עייף מהמלחמה הארוכה ומותש פיסית ונפשית מהשתיה, העישון ואולי גם מהתקף לב אותו ניסה להסתיר. הסרט נכשל גם בביקורת וגם אצל הקהל שכנראה לא אהב לראות את האריה הזקן בדעיכתו. רייט לעומתו ממקד את המבט אל הימים ההרואים שאולי היו שעה אפלה בתולדות אנגליה, אבל בעת ובעונה אחת גם תחילתה של השעה היפה ביותר. והחזה מתנפח, הלב הולם וגם דמעות מופיעות בזוית העיין, פה ושם.
למרות שהוא סרט העוסק כולו במלחמה, אין בו ולו סצנה אחת בשדות הקרב. נכון יש כמה הבזקים של מטוסים מפציצים ורגע קשה אצל הלוחמים בקאלה שהוקרבו לטובת המוני החיילים בדנקירק. אבל העלילה כולה מתרחשת בתוככי המנגנונים שהיו צריכים לקבל את ההחלטות, במשרדים, בחדרי הפיקוד, בבונקרים, בפרלמנט, בארמון בקינגהאם אצל המלך ג'ורג' השישי ובביתו של צ'רצ'יל ברחוב דאונינג 10. בעזרת הצלם ברונו דלבונל צובע רייט את הסרט בצבעים אפלים וחשוכים, בתקריבים ובזויות סגורות לאפיין את החיים מתחת לאדמה, של דמדומים הסטוריים ועלילתיים, של ערפילים אנושיים ופוליטיים שמהם יבצבץ ויזדקר המנהיג שיוביל את עמו ברגעים של איום קיומי.
צ'רצ'יל לא היה איש חביב. הוא היה מחוספס, קצר רוח, פומפוזי, נפוח לא מעט, תאטראלי, חד לשון וצרוב בטראומה של הכשלון הנורא בגליפולי של המלחמה הגדולה הקודמת, שעלה לבריטים ועוזריהם בעשרות אלפי קרבנות, קרב שנרשם לחובתו. אבל היו לו לא מעט תכונות חיוביות ובהן חינו, ילדותיות מסויימת והרבה הומור, גם הומור עצמי. רייט מנסה לבנות מתערובת זאת של אפשרויות דמות גדולה מהחיים שתצדיק גם עכשיו, כשמונים שנים אחרי, אמפטיה וערגה. לשם כך, בדרמה המתפתחת בחסות ההסטוריה ועם הדהוד שיקספירי, הוא מעמיד מולו ציר התנגדות בדמותם של האליפקס (סטיבן דיליין) וצ'מברליין (רונאלד פיקאפ), דמויות הטבולות בבחישות פוליטיות ובהתרפסות מול האוייב המאיים.
הדמויות האחרות בסרט סובבות בו רק כדי לשרת את הדמות הראשית, להרים לו להנחתות. כך המזכירה הנאמנה אליזבת לייטון (לילי ג'יימס), הקשר שלו עם ה"בייס" העממי, המדפיסה את נאומיו ומיזכריו ומלווה אותו צמוד לאורך כל התקופה, כך אשתו קלמנטיין (קריסטין סקוט-תומס) הפרוטוטייפ של כל אשה תומכת בבעל שהוא פוליטיקאי בכיר ברגעי החלטות ומשבר, וכך גם המלך ג'ורג' השישי (בן מנדלסון) שמתחיל את מערכת היחסים עם ראש הממשלה שלו ברתיעה מוחצנת ("האמת, אני קצת מפחד ממך") ומסיים בתמיכה גורפת שעוזרת לצ'רצ'יל להגיע להחלטה ולצאת למלחמה. אגב, על פי הסרט השינוי הזה בהתנהלותו של המלך באמת לא ברור …
ועל כולם גארי אולדמן בתפקיד שכנראה יעניק לו את האוסקר השנה. 200 שעות של איפור הופכות את השחקן המוכשר הזה להעתק כמעט מושלם של האריה הזקן. אבל מתחת לשכבות מסתתר גם כשרון ויכולת שנושאים את הדמות לאורך למעלה משעתיים של הסרט, כמעט בכל סצנה שבו. ונראה שאולדמן משתעשע עם הדמות, נוטל ומדגיש את הצדדים האנושיים, את ההומור, את הגמישות הוורבאלית, את חדות הלשון ואת הציניות שהתלוותה לאומץ, להחלטיות ולכוח הרצון. צ'רצ'יל שלו הוא שחקן ומחזאי שיודע להגיש את הרפליקות שלו ויודע לגלם את הדמות של מנהיג אמיץ וצלול דרך, גם ברגעים שהוא עצמו מפקפק בה.
הופעתו של אולדמן הופכת את הסרט מעוד חזיון הסטורי שיכול היה להיות די שיגרתי בנסיון להחיות את הרגעים הגדולים של העבר לטובת הגאווה הלאומית, לאמירה מרתקת על מנהיגות. וככזאת יש משמעות גדולה מאוד לעובדה שהסרט הופק ומוצע לנו דוקא עכשיו, בימים של מנהיגות עולמית, בייחוד מערבית, במשבר. החל מהאיום מהמזרח, צפון קוריאה, אירן, הטרור האיסלמי וטורי הפליטים המציפים את אירופה ומשנים את אופיה, דרך הכוח העולה מחדש של הרוסים ועד המנהיגות המתועתעת של טראמפ. וגם בריטניה והבריקזיט עומדים כאן ברקע.
ובכלות הקול והתמונה אנו נשארים עם הרהור עגמומי על מצבה של המנהיגות של היום, עם העדר אנשים כמו האיש ההוא שידע לעבור משברי עולם בראש זקוף, עם החלטה, אומץ לקיים אותה למרות הקשיים מסביבו שכמעט שברו אותו, ששילם מחיר אישי אך הותיר אחריו מקום טוב יותר לחיות בו.
בנתיים, עכשיו, יש כאלה רק בקולנוע.
"שעה אפלה" – 8 פלוס בסולם אורשר.
Darkest Hour