הסדרה הארוכה מידי של סרטי "אסקימו לימון" שהתחילה אמנם בישראל אבל זנבה התנפנף מהר מאוד לארצות רחוקות היתה לתקופת זמן גם סדרת סרטי קאלט. אבל החומר המשמר שלה כנראה התנדף, תוצרת פגומה, והיום זאת נוסטלגיה דלוחה של נוסטלגיה סינטטית שמעולם לא היתה חלק מהחיים בארץ צעירה בישראל של שנות החמישים.
שנים משלושת גיבורי הסדרה מנסים למחוק את הימים ההם בעוד שצחי נוי עושה הכל כדי להמשיך ולהנציח. חגיגות 40 השנים מאפשרות לו לחזור אל תמונות הישבן (הזכרי) של המדינה לצד אירועים אחרים של הפרשות אי שם ב"אח הגדול" בגרמניה. שם, הוא טוען, הוא עדיין כוכב. אריאנה מלמד סיכמה היטב בביקורת הטלויזיה ב"הארץ" :
נעדרו מחגיגת 40 השנה לוולגריות: הזונה, הנימפומנית והאשה הבוגדנית
אם כבר מציינים את יום ההולדת של "אסקימו לימון", ראוי היה לנצל אותו כדי להבין מה השתנה מאז, ומדוע. "אנשים" הסתפקה במפגש גברים, שהפך למופע נרקיסיזם של צחי נוי
אריאנה מלמד
הסרט הישראלי המצליח של כל הזמנים – בקופות, לא בתודעה הביקורתית – הוא "אסקימו לימון". אי אפשר להכחיש את העובדות, אבל האם באמת צריך לחגוג 40 שנה להולדת קומדיה וולגרית של חרמנות נעורים, שכל כולה חיקוי תפור בגסות ל"אמריקן גרפיטי"? ואם כך, מה חוגגים? הישג מקצועי? מעמד של סלב-טראש לצחי נוי? נוסטלגיה לימים היפים של פעם – הסרט הרי משחזר את אמצע שנות ה-50 בישראל – שבהם אפשר היה ללכת לאשה בזנות (אז קראו לזה זונה), לחטוף כיני ערווה ולחשוב שאלו טקסי חניכה נורמטיביים של נערים שהופכים לגברים? אי אפשר לדעת. ב"אנשים", שהזמינו לאולפן את בנצי, מומו ויודל'ה (בהתאמה: יפתח קצור, יונתן סגל וצחי נוי), לא התעניינו במיוחד בתוכן.
כצפוי, השלושה לא נראים כבני דמויותיהם הקולנועיות מלפני 40 שנה. שלא כצפוי, קצור וסגל נראים כמי שממש לא רוצים להיות שם, ומיד מתברר מדוע: צחי נוי מתחיל לדבר ולא מפסיק, שואב את כל תשומת הלב של המצלמות, האולפן והיקום לאישיותו ואמירותיו. הוא מפגין מופע מביך של נרקיסיזם שהיה גורם אפילו לאייל ברקוביץ' להסמיק, ומותיר מאחור את חבריו להפקה, שיאכלו אבק. הם אכן נראים כמי שהיו מעדיפים לעשות זאת ובלבד שלא יתבשמו עוד מנוכחותו של נוי. שלושתם, ועמם חיים אתגר ומרב מילר, מנחי חגיגת ה-40, לא מסבירים לנו מדוע רק השלישייה באולפן, ואיפה הנשים שהשתתפו בסרט.
בהתאם למוסר הרווח של קומדיות חרמנות מן התקופה ההיא, נשים התחלקו לשלושה סוגים: בתולה קדושה ויפהפייה שהפכה לאשה הרה ובוגדנית (ענת עצמון בתפקיד נילי, נעדרה מן האולפן), נימפומנית שנתקפת אקסטזה מחן המחשבה – והמעשה – ששלושה גברברים יבטשו בה זה אחר זה (אופליה שטראל בתפקיד "סטלה המגמרת", נעדרה) וכמובן, זונה. התפקיד הנשי הלא-מיני שמור לאמא המעצבנת תמיד. ביחד, ארבע הנשים המשמעותיות בסרט משמשות בלי טרוניה כלא יותר מאובייקטים מזדמנים לפריקת עודפים הורמונליים ותסכולים. מענין מה היו חושבות על זה לו הובאו אל האולפן לחגוג אחרי 40 שנה.
"אסקימו לימון" איננו משהו שתעשיית הקולנוע הישראלית יכולה להתגאות בו. זו לא סיבה להחריש נוכח יום ההולדת ה-40 שלו, אבל אפשר לפחות לנסות ולחשוב באולפן אם ניתן היה לעשות כאן סרט כזה כיום, ואם לא – מדוע, ומה זה אומר על האופן שבו השתנה ייצוגן של נשים בז'אנר הזה. ייתכן שליפתח קצור וליונתן סגל היו תובנות מעניינות לחלוק עם הצופים, אבל צחי נוי הפריע להם לדבר. מנחי החגיגה לא התעקשו לשאול: אולי הם באמת אוהבים את "אסקימו לימון". אולי אפילו מתגעגעים לסרטים שיש בהם זונה, נימפומנית וקדושה, וזה מאוד מצחיק ומצליח."