"מי ירה ומיזה שם נפל ?…"
אני לא יודע מה קרה שם בברצלונה, במרכז של היורוליג ואם הממזרים שינו את החוקים ולא סיפרו לי, אבל איך שהוא המשחקים של מכבי תל אביב כדורסל התקצרו לי באופן משמעותי.
לא, אני לא מדבר על התוצאות בסוף משחקים רבים יותר ויותר שבהם הקבוצה מתל אביב שהיתה פעם פאר הכדורסל שלנו, מועדון לתפארת, גולת הכותרת, הדובדבן שעל הקצפת, גאוות המדינה, מדורת השבט, אנחנו על המפה יורדת מובסת ע"י קבוצות טובות ממנה. ממש מובסת. אני מדבר על אורכם של המשחקים שפעם היה 40 דקות נטו כלומר שעה ומשהו ברוטו של מסך ולעיתים גם יותר והיום, לפחות עבורי הם התקצרו לחצי ואולי גם פחות.
פעם, כשהכדור היה עגול והיה נכנס שוב ושוב לטבעת, משחק של מכבי היה הכרח. לא היה עובר יום חמישי של העונה האירופית לפחות שממכשירי הטלויזיה בישראל היה עולה קולו של שדרן זה או אחר, נגיד יורם ארבל שתאר לנו בהתרגשות מה שראינו שקורה על המגרש ועופר שלח פרשן. כמובן בימים של ערוץ אחד, אבל גם אחרי שהאופציות לצפיה בטלויזיה התרחבו ושלח הלך לפוליטיקה, לא היתה אפשרות אחרת והזכיינים שלא שידרו את המשחק לא העזו להעלות תוכניות משמעותיות ממול כי ידעו שיבולע להם. חמישי בערב היתה הטריטוריה של הבנים בדרך כלל שכבשו את המתחמים ממול למרקע בלי הנשים הכעוסות ועם פיצוחים, בורקס, בירות אבטיחים והמון אנרגיות חיוביות שדחפו את הקבוצה לנצחונות מרשימים וללגאווה לאומית.שמעון מזרחי היה הקיסר ומיקי ברקוביץ' המלך.
שמות כמו צסקא, ריאל מדריד, פנטנאיקוס, אולימפיאקוס, ז'לגיריס, אפס, וורזה החליפו בעלים וכינויים ושחקני ענק תרתי משמע כמו מנגין, טקצ'נקו, סאבוניס, ברבנדר, בודירוגה ופטרוביץ' נמוגו לעננת זכרון מתרחק ופינו את מקומם לרכבת של כהי עור, שוקולד או קקאו שיצאה מסמטאות ניו יורק, ניו אורליאנס, שיקאגו, לוס אנג'לס או דטרויט בדרך אל הליגה האמריקאית או נפלטיה, ברובם חסרי זהות ופנים שהתרוצצו על המסך לתקופות קצרות כל כך שלא הספקנו אפילו להתרגל עליהם. כך באירופה כולה וכך גם במכבי שלנו.
בכלל פעם היו קבוצות מזוהות מתחרות על הזכות להגיע ל"פיינאל פור" ובודאי להחזיק בגביע אירופה ומכבי עשתה זאת כמה וכמה פעמים. מי זוכר ? האיטלקים מחד, הספרדים מאידך, היוונים בודאי, הרוסים, בכלל היו איום עם הענקים של הצבא האדום. ואנחנו, הקטנים, המכבים מקווים לנס ולעיתים גם זוכים בו.
היום איבדה הלאומיות והזהות הגאוגרפית את משמעותה. קבוצה של ארבעה שחורים זריזים פלוס ענק לבן אחד, בדרך כלל מזוקן להפחיד, כולם מעוטרים בכתובות קעקע בצבעים ובשחור לבן על הידיים, הכתפיים, הרגליים וההבדל היחיד, סימן הזהות היחיד הוא צבע הגופיה. האדומים מול הירוקים, הצהובים מול השחורים והלבן מול המפוספס. וכל הפרצופים הלא מוכרים הללו, בעיקר בצילומי התקריב חורצים את השיניים שלהם או את הפלסטיקים המגינים על השיניים הללו. כנראה התחליף ליריקות של שחקני הכדורגל.
אז נכון שהטקסים נמשכים בסגנון דומה. השחקנים השחורים רצים, האלה עם הצבעים שאינם צהוב קולעים שלשות מרחוק שוב ושוב, המאמנים קופצים על הקווים בתנועות ידיים נמרצות ובפנים נעלבות ויש יותר שופטים. פעם היו רק שניים עם המשרוקית, אמול ספרתי לפחות ארבעה. חוסר אימון ? חוסר מקצועיות ? ולא לשכוח שעכשיו יש להם גם טלויזיה.
אבל נגיד שזה בסדר, שהאופנות משתנות, שנותני החסות משתנים והיום הכל מתנייע בין ארמני לחברת התעופה התורכית, מנותנות החסות למפעל. בכלל בהגדרות של המארגנים את הליגה האירופאית כתוב, בלי בושה "עסקי הספורט, הכדורסל והבידור". עסקים ולא ערכים…
כל זה היה בסדר אלמלא מכבי היא כבר לא "פאר הכדורסל שלנו, מועדון לתפארת, גולת הכותרת, הדובדבן שעל הקצפת, גאוות המדינה, מדורת השבט, אנחנו על המפה". מזמן היא כבר לא. פעם קבוצה ישראלית שהיתה עולה על המגרש בליגה שלנו לפחות חישבה מראש את המפגש להפסד על לוח התוצאות. היום כבר לא. המליונים הרבים שנשפכים כל שנה עם השמות הזרים שאיבדו כבר משמעות, שבאים והולכים בקצב שלא מאפשר אפילו להתרגל אליהם, להכיר אותם ברחוב, על המסך כבר לא מבטיחים דבר.
המשחקים נעשו דומים מאוד האחד לשני ואם פעם היינו יושבים מתוחים להתפקע מול הדרמה הסוחפת, היום האדישות שולטת. כי כמה אפשר לראות את השחורים בצהוב מתפרקים. ברבע הראשון עוד יש תקווה. חמש הדקות של הפתיחה עדיין מצביעות על שוויון, לעיתים על ריצה מהירה עם זריקות שפוגעות. אבל מהר מאוד חוזרת הסטטיסטיקה שלעולם אינה משקרת וזריקות העונשין לא נכנסות, והמיסמאץ" הופך להיות קטסטרופה. בשביל התקפה מתפרצת יפה אחת או שתיים לא משתקים מדינה.
ואת זה קשה לראות, מה גם שממול יש, למרות הדלות השורה לא מעט על לוחות השידורים של הטלויזיה שלנו (ריאליטי מלמטה, ריאליטי ממעל וככה בונים פה נמל…) יש אופציות אחרות, חדשות על חקירות ביבי ושחיתות חדשה המתגלה ואולי גם זנב דרמה מקורית. והאופציות הללו פתאום נראות קורצות יותר. ובדיוק בגלל זה המשחקים, לפחות עבורי הולכים ומתקצרים. אמש עזבתי לקראת סוף המחצית הראשונה. הספיק לי. פעם זה היה שווה את מבטי הזעם של האשה שנגזלו ממנה הרגעים מול המסך. היום כבר לא.
ואני בכלל אוהד הפועל.